(מצאתי את המסמך הארוך מדי הזה, שיצרתי בשנת 2016, ולמיטב זכרוני לא פרסמתי בשום מקום. נדמה לי שמסמך זה מסמן שיא מסויים בתרגול הרוחני שלי, ותחילת מסע אולי יותר נפשי, אם אני מבין את המונחים רוח ונפש בכלל. אי-אז הגעתי הכי רחוק שהגות מילולית יכולה להביא אותי, ונדמה שבמסמך הזה כמו ניסיתי לאסוף ולשים את על הדף את כל מה שאני יודע. "יודע". יש פה הרבה חכמה (בעיקר בודהיסטית), ולמרות שעברו ארבע שנים מאז, אין לי כל-כך "חכמה" חדשה להוסיף. אם כבר, למרות שלמדתי מאז קצת לדבר חכמה גם בשפת התרבות היהודית, רק החסרתי חכמה למרבה השמחה.
אני כן מכיר יותר מקרוב את את אי-הודאות ואת הההתעלות – לא מחיי היום-יום, אלא אל חיי היום-יום. לשבת עם פחד כאילו כרית המדיטציה היא רפסודה שנסחפת ללב-ים. לשבת בתרגול שהוא פשוט ותמים כמו הסירה הריקה שמסופר עליה כאן, וחמקמק וקל וצבעוני כמו בועת סבון. על כל אלו למיטב ידיעתי לא כתבתי, לא תפסתי שום דבר מזה במילים, ואולי לעולם לא אתפוס. אולי גם למדתי יותר את המשמעות של תורה שבעל-פה, של לדבר כל פעם מחדש ומאפס את אותו הדבר, בלי פיגומים של הוגים אחרים ומחשבות אחרות. אני מסתכל כאן בבלוג ורואה שהמעט שכתבתי מאז 2016 יותר פיוטי, יותר מחפש את הרווח שבין הדברים. "מילים שרק יהוו קו מתאר לשפה", כמו שמבקשת אתי הילסום. אולי יהיה נחמד לחזור לזה. לזרוק מדי פעם רשת, בתקווה לתפוס כלום.) להמשיך לקרוא
לרוקן את הריקות
להגיב
מה יש 