דטרמניזים פסימי אופטימי לחלוטין

ניסיון לתפוס נחמה אתאיסטית ראויה

[טקסט ישן שמצאתי במקום אחר והחלטתי להביא לכאן, בייחוד כי מסתבר שכתבתי אותו בלא יודעין פעם שנייה שנתיים מאוחר יותר].

בואו נתחיל מההנחה שדת (כל דת) מספקת צורך אנושי בסיסי. הנחה שניתן לבסס הן על הדברים הרבים שהעוסקים בדת יעידו שהם מרוויחים ממנה, ובעצם העובדה ש"דת" הוא אחד הרעיונות (והעסקים) המצליחים בהיסטוריה האנושית.

את הצרכים אותם מספקת הדת אפשר לכנס תחת הכותרת "מקום". הדת נותנת לאדם סט קורידנטות לפיהן הוא יכול למקם את עצמו ולנווט במציאויות השונות בהן הוא חי. אפשר לחלק את העולמות בהם הדת פועלת ובהם היא ממקמת את העולם לשלוש: מקום בעולם התופעות (קוסמולוגיה); מקום בעולם האנושי, בחברה (מוסר וחוק, תרבות ומסורת); ומקום אישי (כוונה והכוונה, נחמה וכפרה).

בעולם המודרני קיים בלבול רב בין תפקידה של הדת לתפקידו של המדע. תפקידו היחיד והמזוכך של המדע הוא לטפל בעולם התופעות, בסיבה ולא במסובב, איך ולא למה. כשאדם אומר שהוא "אינו מאמין באבולוציה" הוא אומר משפט שאין לו משמעות – האבולוציה לא צריכה שתאמין בה, האבולוציה צריכה להיות תאוריה שמכסה את סך התופעות הקיימות, ומאפשרת לנבא תוצאות של ניסוים מדידים.

מאחורי פועלו של המדע קיימת מערכת פילוסופית נוקשה ומצומצמת שקובעת בדיוק מהי תאוריה מדעית, מהם הקריטריונים שבהם היא צריכה לעמוד. וכמו שתאוריה מדעית אינה דבר שדורש "אמונה" גם הכיוון ההפוך נכון – תאוריות מדעיות אינן נועדו לספר סיפורים או לספק מטרות וכוונות.

אתם קוראים עכשיו את הרשימה הזאת במכשיר שמכיל בערך שבעה פרסי נובל בפיסיקה. רואים, המדע פשוט עובד. אבל החוקים שגורמים למכשיר לפעול לא אומרים לנו מה אנחנו אמורים לעשות איתו, האם זה טוב או רע, האם יש לזה ערך.

מכוחה האמפירי והטכנולוגי דחקה הקוסמולוגיה המדעית הצידה את הקוסמולגיה שסיפקו הדתות השונות – וגם ההדוק שבאנשי הדת ינווט את דרכו באמצעות הכוחות העליונים של לוויני ה-GPS ולא לפי עמודי אש ועשן.

אבל יש בעיה עם הקוסמולגיה המדעית – היא לא מספקת שום מענה לשני הצרכים האנושיים האחרים, לשני העולמות האחרים (וההרבה יותר מרכזיים) בהם הוא חי ומתנהל. להפך אפילו. הפיכתו של האדם לעוד חומר ממיני חומר שונים, ללא אחריות של כוחות עליונים מכוונים, ללא מטרה עליונה – רק מחזקת את הצורך במקום מוצק יותר בחיינו החברתיים והאישיים.

אנו מקבלים עוד ועוד מידע, עוד ועוד כוחות על עולם הטבע, יכולת הפעולה שלנו בעולם מכפילה את עצמה – אבל אנו לא מקבלים את אותו כוח לתת משמעות למעשינו.

המקום השני, זה החברתי, הוחלף מצד אחד בחוקים וחוזים ומצד שני בתרבות וחינוך. יש לנו מבנה מאוד ארצי של מותר ואסור, של עונש וכפרה. יש לנו משטרה ובתי משפט. יש לנו מוזיאונים, אולמות קולנוע ותיאטרון (ורק חבל שאין את ההכרח החברתי ללכת אליהם לפחות פעם אחת בשבוע, לשמוע דרשה תרבותית טובה). יש לנו בתי-ספר שאמורים לספק הכוונה לחיים בעולם החברתי, אבל נדיר למצוא מורים שילמדו אותנו באמת גם למה – למה אנחנו צריכים ללמוד ולעבוד וללכת בתלם, לא משנה איזה תלם זה.

הפיכת המקום שלנו למונחה חוקים, חוקי פיסיקה וחוקי ממשל, רק פוגעת ביכולת שלנו למצוא מקום אישי ופרטי – להאמין בעצמנו. בימינו מוטלת עלינו אחריות עצומה – על ההצלחה והכישלון שלנו, על היכולת שלנו לעמוד בחוקי החברה. אדם יותר לא יכול להיות "חסר מזל" או "צדיק ורע לו" – אדם הוא "מצליחן" או "מפסידן". ולא מפתיע שאנשים רבים סובלים מהלחץ, חלקם פשוט נופלים משותקים מולו.

אז העולם החילוני נותן לנו מקום טוב בעולם ומקום מפוקפק בחברה – אבל משאיר אותנו נטולי מטרה. יש לנו המון סיבות, המון חוקים, אבל אין הכוונה. חתיכת בוץ מתוחכמת. מכונה מושלמת שחייבת להאמין שהיא עושה כאן משהו מעבר ללהפוך אוכל לחרא עד שמשהו ישתבש במנגנון והכל יתפוגג לכולם.

וכאן, לצערי, נראה שאתאיזם, החילונית, דיי נטשו את הזירה. הקוסמולוגיה מצויינת. החוקים, פגומים ככל שיהיו, הם חוקי אדם וניתנים לביקורת ולשיפור. רק האדם נותר לבדו, ללא מענה "רוחני". ללא מטרה ודרך, ללא כפרה ומחילה.

קורט וונגוט, אליו נחזור בהמשך, טען שהציטוט המפורסם של מרקס "דת היא אופיום להמונים" אינו נועד להפחית בחשיבותה של הדת – להפך. וונגוט טען שמרקס עצמו היה משתמש קבוע באופיום, שהוא הכיר היטב את הצורך בשיכוך כאב הגוף. מרקס הבין בדיוק שזהו מקור הכוח של הדתות – שהן משככות את הכאבים היסודיים ביותר שחווה אדם בן תמותה.

ואולי עבודתם של מיסיונרים חילוניים הייתה נהיית קלה יותר אם הם היו קצת פחות "נכנסים" באנשי הדת באלימות מזלזלת דוגמת ריצ'רד דוקניס או כנסיית הספגטי המעופף (סאטירה מצויינת ומומלצת). אם במקום הם היו מבינים את הצורך של המאמין בדת. אם הם היו מבינים את הכאב שלו ומוכנים להציע לו קצת נחמה, קצת אופיום להמונים.

וככה המסיונרים החילוניים משאירים אותנו. עם הפשט של קהלת. עם תפיסה כל מעשינו יסתכמו באפס. ששום דבר לא משנה או משתנה. כל חיינו לריק, משחק סכום אפס. לחיות פעם אחת כאילו לא לחיות בכלל. תקראו לזה איך שתרצו. לנצח לא ננצח, הסוף ידוע מראש. בוץ נטול תקווה.

פלא שאין זרם מאמינים קבוע לעבר האתאיזם?

אבל הזרם החילוני כן קיים, מאמיניו כן קמים יום אחר יום לעבודה. חיים רק פעם אחת כאילו הם חיים רק פעם אחת. ולא, לא מדובר רק בהדחקה. בהתעלמות עקבית מהאפסיות והתמותה.

להפך אפילו. עובדת מותנו החד-פעמית הופכת את החיים ליקרים ורבי-ערך אפילו יותר – יכולה לדרבן כמו שהיא יכולה לשתק.

וכאן אני רוצה להציע שתי יצירות שלדעתי (לאמונתי) מספקות נחמה חילונית אתאיסטית לאדם החילוני. קצת לחות נעימה לחתיכת בוץ מתוחכמת.

בעצם המאמר הזה היה אמור להיות ביקורת על הסרט "שמש נצחית בראש צלול". סרט שמציג את הרעיון שבחרתי לכנות "דטרמניזם פסימי אופטימי" בצורה המשכנעת והטובה ביותר שיצא לי לראות.

אבל לפני זה נעצור רגע בטלפמדור.

בספרו "בית מטבחיים חמש" מציג קורט וונגוט את הטרלפמדורים – גזע חייזרים יודעי כל שיכולים לנוע בזמן בחופשיות. הם יודעים שכל מעשיהם יתכלו בתוהו, יודעים בדיוק איך ומתי העולם כולו יהרס, ועדיין הם אופטימים – ממשיכים לעבוד ולחיות. הסוד שלהם מאוד פשוט "להשתדל להתרכז בזמנים הטובים" ולקבל את הרע כ"ככה זה".

זה נשמע מאוד פשטני כשאני מתאר את זה ככה, אבל אתם מוזמנים לקרוא (ולמי שקרא אז לקרוא שוב – כמו שקוראים בתורה כל שנה מחדש, מומלץ גם את כתבי הקודש החילוניים לקרוא שוב ושוב), לקרוא את "בית מטבחיים חמש" ואת "עריסת חתול" ולספוג קצת מוסר הומניסטי חילוני. דת שוונגוט הוא ללא ספק רב ראשי בה.

"שמש נצחית בראש צלול" מעביר את המסר דרך רומנטיקה (משהו שוונגוט תמיד היה חלש בו), דרך חיינו כאן ועכשיו ללא שום חייזרים נחמדים – ובקולנוע. ככה שאין ספק שיש פה זווית נוספת וחשובה לכתביו של וונגוט (וגם לסרט זה, כשאר כתבי הדת החילונית, כדאי לחזור שוב ושוב).

העלילה המרכזית של הסרט מציגה אדם שמנסה להאחז בזכרונות מאהובתו שנמחקים אחד אחרי השני. בהתחלה הוא שמח על כך שהכל עומד לחלוף "אני מוחק אותך ואני שמח" – כי כן, יש נחמה בכך שעם התמותה הגדולה יעלם גם כל הרע. אבל מהר מאוד הוא מבין שהוא מאבד את הדבר החשוב לו ביותר ומתחיל להלחם עליו. ברור שמלחמתו עולה בתוהו, ואחרי שהוא חווה שוב את מערכת היחסים בעודו מאבד את הזכרון ממנה הוא מבין את הלקח החשוב מכל, את הדבר הזה שאני מכנה "דטרמניזם אופטימי פסימי". בדיוק תסריטאי מושלם הגיבור שלנו מגיע לזיכרון האחרון שלו בדיוק כשנופל לו האסימון, ברגע ההתגלות. "בואי פשוט נהנה מזה". הוא יודע שהכל יגמר, ימחק, יעלם – אבל בוחר להנות מזה בזמן שזה קורה (כלומר בזמן שהוא נזכר בזה). למצות את המירב מהרגע.

את הלקח ממחיקת זיכרונתיו מוציא הגיבור שלנו גם החוצה במערכה השלישית של הסרט.

הוא פוגש שוב את אהובתו הנשכחת, רק בשביל לגלות מהר מדי איך הם למדו לשנוא אחד את השני, איך מערכת היחסים שלהם גוועה מעצמה. רק שעכשיו הוא חמוש בהארה שעבר. הוא יודע שהעובדה שהכל בן-חלוף לא הופכת אותו למיותר, אפילו להפך. המציאות של האדם החילוני היא חד-פעמית – אם הוא רק בוחר לחבק אותה, לבחור בטוב ולא ברע. לקבל את הרגע הזה.

הם עומדים שם במסדרון, שני גיבורי הסרט, יודעים שכל דבר שהם יתחילו עכשיו סופו להגמר, ומחבקים את הרגע הזה, את מה שיש להם, את מה שהם חשים באותו הרגע – גם אם ברגע הבא הוא יתחלף. "בסדר" הם אומרים זה לזה, ברגע האופטימי המפוכח והמזוכך והאמיתי ביותר שיצא לי לראות בקולנוע. רגע שאומר קודם כל משהו על מערכות יחסים אבל מהדהד לכל פן בחיים בני-החלוף שלנו (ועל כך כתבתי שנתיים מאוחר יותר כאן).

כמו שאדם דתי מאמין ביישות עליונה כלשהי בעלת תוכנית מסובכת שלו יש חלק משמעותי בה  – כך גם בחירתו של האדם החילוני היא לגמרי עניין של אמונה. אפשר להאמין שהכל רע, אפשר להאמין שהכל טוב. אפשר להגיד שהתמותה הופכת כל רגע חולף לחסר משמעות, אפשר להגיד שהתמותה נותנת לכל רגע ערך אינסופי.

הבחירה הפשוטה שמציעים לנו כתבתי הנחמה החילוניים – לבחור בטוב. לא מפתיע שזה פשוט רעיון יותר נעים ומוצלח מלבחור ברע.

בואו איתנו, יבש אצלנו, ויש אצלנו מקום.