דיוק ומזל, התמסרות וחסד

לא מזמן קיבלתי איחול "התמסרות, חסד ואהבה גדולה". זה היה איחול מאוד גדול ליום חול, ולא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות איתו. למרבה המזל באותו סוף-שבוע יצאתי לריטריט מדיטציה בשתיקה בנושא "אוּפֵּקְּהָ", אז היה לי קצת פנאי וזמן לשבת עם האיחול הזה.

המנחים בריטריט לא מצאו, או לא הציעו, תרגום עברי לאוּפֵּקְּהָ, או equanimity באנגלית, והעדיפו לא להשתמש להשתמש ב"שיוויון-נפש", שיוצר לנו קונטציה של אדישות דווקא, כאילו שום דבר לא מזיז. אני ברשותכם  מוצא שהמונח העברי ישוב-נפש דווקא מתאים. הנפש שבה, הנפש יושבת, מתיישבת.

התרגול על הכרית, יחסית למצב ש"לא קורה בו כלום", מספק כל מיני נקודות מבט מעניינות. בצורה מפתיעה על הכרית מתחולל לא פעם מאבק. מתרגלים רבים נוטים לתרגל בחוזקה. הרצון להיות נוכח, להצליח בתרגול, יושב איתם על הכרית כל פעם שהנוכחות בורחת, שהתודעה עוזבת את הנשימה ויוצאת לה לספארי זכרונות או דמיונות, הם מרגישים שכשלו, מה שכמובן יכול להיות מלווה בתחושת כעס, או רצון עז יותר להצליח מ-ע-כשיו.

הנטיה שלי הפוכה. אני נוטה לא "להתאמץ" יותר מדי. ופעמים רבות אני מוכן לשבת שעה בשתיקה בלי שום נסיון לעשות משהו. לפעמים אני אחזור לנשימה, אבל התודעה שלי בגדול תתרוצץ לאן שבא לה, כמו אותו גור כלבים שמדבר עליו הבודהה. לפעמים אני חושש שאין לי "סמכות פנימית". היד קצת נינוחה מדי, לא יציבה מספיק.

זה דימוי שקיבלתי מאחד המורים. הדימוי של לתרגל ביד פתוחה. לא אגרוף קמוץ שמנסה לאחוז, וגם לא יד נוקשה שמנסה להדוף ולהרחיק דברים.

כאן נכנסת לסיפור ההתמסרות. לא משנה מה אנחנו מתרגלים, מה אנחנו עושים: אם אנחנו מתרכזים בנשימה, מציירים ציור, כותבים רשימה לבלוג, או מתכנתים אפליקציה. יש לנו התמסרות לעניין, האפשרות שלנו לעשות את הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים. עשייה נכונה, בטח אפשר לקרוא לזה.

אני לא רוצה להגיד ש"העיקר הכוונה", אני רוצה להגיד שגם ככה אנחנו שולטים רק בה, אז אין לנו מה להיות מוטרדים.

(ואני נזכר בההרצאה המצויינת של אליזבט גילברט, שתמיד כדאי לשמוע שוב. כשאנחנו מזדהים יותר מדי עם התוצאה של מעשינו ההצלחה מסוכנת לא פחות מהכישלון.)

בעברית יש לנו את הבניין הזה, התפעל, שהוא מיוחד בכך שהוא מאחד בין הנושא והמושא. הדבר פועל על עצמו. ולכן התמסרות היא לא פעולה שלנו החוצה אלא פנימה. התמסרות היא תמיד ביננו לבין עצמנו.

ואז חשבתי שהתמסרות זה דיוק, ונזכרתי במשפט שאני מאוד אוהב מ"הזקן והים" של המינגווי. הזקן יושב בסירה שלו, אחרי שמונים וארבעה ימים בהם לא תפס דג, והוא חושב איך כל הפתיונות שלו נמצאים בדיוק בעומקים שהוא רוצה שהם יהיו, כמו פלס, לעומת דייגים אחרים שנותנים להם להגרר בזרם.

"אבל, הוא חשב, אני שומר אותם בדיוק. רק שאין לי מזל עוד. אבל מי יודע? אולי היום. כל יום הוא יום חדש. טוב להיות בר-מזל. אבל אני מעדיף להיות מדוייק. ככה כשהמזל מגיע אתה מוכן."

"“But, he thought, I keep them with precision. Only I have no luck any more. But who knows? Maybe today. Every day is a new day. It is better to be lucky. But I would rather be exact. Then when luck comes you are ready.”

ההתמסרות, הדיוק, העשייה הנכונה הזאת. זה מה שיש לנו, ואני חושב שאנחנו גם ידעים מצויין מתי במקום לדייק אנחנו מזייפים, במקום להתמסר מזניחים. (וישר אני רוצה לכתוב שזה גם בסדר, כנראה שוב החלק נטול הסמכות הפנימית שבי).

וכל השאר זה המזל של הזקן, או החסד מהאיחול שבו התחלנו. אנחנו כאן, על הכרית עם הנשימה שלנו, או בסירה עם הפתיונות,  או סתם בחיי היום-יום שלנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, ואין לנו יותר לעשות. יבוא החסד, המזל, הלא-משנה איך נקרא לדבר הזה שלא תלוי בנו, ונזכה בנוכחות, נתפוס דג, נצליח במעשינו.

לא יבוא? מה יש לנו חוץ מלהמשיך לשבת, לצאת לים גם ביום השמונים ושש עם הפתיונות בדיוק בעומקים הנכונים, לנסות שוב. להשאר מסורים ומדוייקים.

מורה אחד נתן דימוי יפה למדיטיציה. הוא אמר שאנחנו יושבים ומחכים לפרפר, ולפעמים הפרפר מגיע ומתיישב לנו על הברך, וכיף לנו ואנחנו אומרים "איזה יופי, פרפר!" ולפעמים לא, אבל בכל מקרה כל מה שיש לנו לעשות זה לשבת בשקט, גם כשהפרפר נמצא, וגם כשהוא לא.

נראה לי דווקא קשה יותר לשבת בשקט כשהפרפר נמצא. היד ישר מתפתה להתכווץ, לאחוז. קשה יותר להיות מדוייק כשיש לך מזל מאשר כשאין לך. דווקא כשאנחנו מצליחים בחיים אנחנו צריכים לזכור יותר שהחסד והמזל לא מגיעים מאיתנו, רק העשייה הנכונה שאנחנו נותנים. ההתמסרות.

דיוק ומזל, התמסרות וחסד. ואולי דג, אולי פרפר, אולי אהבה גדולה.

אולי יד פתוחה.

*

*

*

ואהבת לעצמך כמוך

לא פעם נדמה שהציווי התנ"כי פספס משהו. ראוי באמת שנאהב את האחר בהתנהגות החיצונית שלנו, או שלכל הפחות נטרח לראות אותו. אם היינו מצליחים ב"לרעך כמוך" כל עוולות עולם היו נעלמות, ואפילו היה אפשר לרדת מהרכבת בלי לשחות נגד זרם אנשים שנדחקים לעלות.

אבל דווקא בהסתכלות פנימה נדמה שהרבה יותר קל לנו לאהוב אחרים מאשר את עצמנו. השיפוט העצמי שלנו תמיד מוצא אותנו אשמים. שופט, תובע ונאשם בגוף אחד.ולא פעם אנחנו שוכחים דווקא את הסנגור.

כל הטעויות שעשינו, הדברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו, הבושות, החרטות, האכזבות. בעיני עצמנו אנחנו תמיד לא מספיקים. 

אם אנחנו מסתכלים קצת הצידה, על החברים שלנו, מכרים, זה ישר נעלם. כל-כך קל להגיד למישהו אחר – "לא יכולת לעשות אחרת", "זו לא אשמתך", "עוד יצא מזה משהו טוב", "זה מה יש" ועוד מיני קלישאות נכונות.

האחר תמיד היה צריך לטעות בשביל ללמוד. אני לעומת זאת הייתי צריך להיות חכם הרואה את הנולד, ולא חכם בדיעבד. האחר תמיד עושה כמיטב יכולתו בזמן שאני לא עושה מספיק. הנפילות של האחר הן גזרת גורל, או חלק מהדרך, בעוד שאני אשם בכל צעד לאחור שאני עושה, תמיד טועה.

עוד לא פגשתי בן-אדם שחשבתי שהחיים שלו לא ראויים. יש לנו יכולת מדהימה לקבל את החיים של כל אדם אחר פרט לעצמנו. כל-כך קל לראות מהצד איך הסיפור יכול היה להיות מסופר רק בדרך האחת הזאת. איך כל הרחובות ללא מוצא היו רק חלק מהדרך, איך כל המפלות היו התמודדיות עצומות ומרשימות, איך כל הנצחונות הושגו בכבוד ובצדק.

אבל לתת לעצמנו את החמלה הזאת? ללמד זכות על עצמנו?

כל-כך הרבה יכולתי לעשות, בכל-כך הרבה מקומות כשלתי. הילד לא מממש את הפונטציאל שלו. איפה המדינה ואיפה החזון.

כשאני מסתכל על חיים של מישהו אחר קל לי לראות את כל מה שיש בהם. כשאני מסתכל על החיים שלי מה שיש הוא כבר מובן מאליו, והמבט מתמקד במה שאין (למרות שהוא בכלל איננו).

אז מה עושים?

יש את התרגילים הנחמדים האלה. להגיד כל יום בוקר תודה על שלושה דברים, לספר בארוחת הערב משהו טוב שקרה היום, לברך על מה שיש – תמיד אפשר למצוא. שוב הקלישאות הנכונות האלו.

אבל איך באמת חומקים מזה, מהשחיקה של היום-יום, מכך שהקיים הופך לצפוי, לשקוף, ומה שרואים זה מה שאין?

והמצב בעצם אפילו יותר גרוע כשחושבים על זה, כי זה לא רק לעצמנו שאנחנו מתאכזבים. גם עם בני-זוג זה קורה, משפחה. כל מה שקרוב אלינו, כל דבר שהופך לקבוע, להרגל, אנחנו מפסיקים לראות אותו. מביאים אליו שיפוט שרואה רק את האין ולא את היש.

רק שאין אין, ויש יש. וזה כל-כך טריוויאלי שאנחנו שוכחים את זה.

אני אוהב את הדימוי של התמונה שאנחנו תולים על הקיר. לא חשוב כמה יפה התמונה וכמה אנחנו אוהבים אותה, תוך כמה ימים נפסיק לראות אותה. רק כשהיא תזוז מהמקום ניגש וניישר אותה, ואולי נעמוד שוב ונסתכל עליה קצת.

יש בזה משהו מתבקש, לא? שהמודעות שלנו תתעסק במה שחסר, במה שצריך לעשות, ולא במה שכבר בטוח וישנו.

שמתי לב יותר מפעם שאנשים משנים את החיים שלהם לרוב רק אחרי הפסקה מהם. אדם יוצא לשבועיים מילואים או נוסע לחופשה, חוזר ופתאום מחליף דירה, מחפש עבודה חדשה, או מחליט ללמוד משהו. כאילו היה צריך את היציאה הזאת מהחיים שלו בשביל להסתכל עליהם, בשביל להחליט אילו שינויים צריך לחולל בהם.

זו גם כמעט קלישאה. אתה חייב לצאת מהתלם בשביל לראות את התלם, בשביל לבחור אחד אחר.

וזה תמיד ככה – חייב להיות תלם, חייבת להיות דרך. ואיכשהו  המשימה שלנו היא לזכור שהדרך שם בזמן שאנחנו הולכים בה.

זה עוד מהדברים האלו שריטריט עושה, בעצם זה שהוא לוקח אותך מהבית המוכר והשגרה ומוציא אותך למקום זר, לסדר יום אחר, לשתיקה. כל ישיבה שקטה יכולה לעשות את זה, כי דווקא בזמן שאנחנו לא עושים, לא עמלים להשיג את כל מה שאין, אנחנו מתפנים להבחין במה שיש.

אלא אם כן כמובן היציאה לריטריט או הישיבה השקטה הופכים בעצמם להרגל שקוף, לשגרה. ואולי כל נשימה יכולה להיות יציאה לריטריט, הזדמנות לזכור מה יש, הזדמנות להוולד מחדש.

ואם עלה עניין הזוגיות. נדמה שבשביל לכתוב מכתבי אהבה צריך מרחק, לא? קשה לכתוב מכתב אהבה לאדם שאתה רואה כל יום, אבל מספיק שהוא יסע לשבוע וחסרונו הופך נוכח יותר מהנוכחות שלו. אותי זה מתסכל לפעמים, שהעדרו של אדם אהוב מעורר את האהבה יותר מכל נוכחות שלו. רציפי רכבת ונמלי תעופה רואים יותר רצון ואהבה מחדרי מיטות.

זה לא לגמרי נכון, אם אני לרגע אסיר מעצמי את השיפוט החמור מדי הזה שאני לא רק מדבר עליו אלא מדגים ממש בטקסט הזה. אנחנו יכולים לראות כל בוקר מחדש, לאהוב מחדש. אני יודע, הייתי שם. אפשר בקלות לשבור את האוטומציה של החיים, ולא חייבים לנסוע בטרמפים בשביל זה (אבל זה מאוד עוזר).

זה קצת עצוב, ואני לא חושב שיש מה לעשות בקשר לזה. אין לנו יותר מדי מה לעשות נגד התכונה הזאת שלנו, לראות את היש כאין ואת האין כיש. אולי מדי פעם להזכיר, מדי פעם לשנות. אולי לנסות להיות כמו הלכלבלים האלו שקופצים עליך כל יום מחדש באותה התלהבות. להביא מודעות גם לזה, לחמול גם על זה. 

לשכוח מהשיפוט מדי פעם, לחמול גם על עצמי, למצוא את המשפט האחד היפה בטקסט שיצא לא משהו.

*

*

*

פתיח למה יש, נסיון שלישי

שואלים אותי לפעמים למה אני נוסע לריטרטים של שתיקה והתבוננות.

הנסיון לענות על השאלה יכול להסביר למה אני כותב את הבלוג הזה, ואני כותב את הבלוג הזה בשביל לענות על השאלה. גם בשתיקה וגם בכתיבה כאן אני שואל את אותה שאלה, ובעיקר עונה את אותה תשובה. מה שכריכת ספר שמונח ממש עכשיו לידי מכנה "חידת הנוכחות".

השאלה כל הזמן נשאלת, וכל הזמן נענת. ואולי לכן אני אוהב את השתיקה כי שם השאלה נשאלת בלי להישאל, ונענת בדרך הכי פשוטה שיש. אין שום פער ביניהן, רק המרחק בין שאיפה לנשיפה.

אבל כאן זה בלוג, ובבלוג יש מילים. וגם כשמתרגלים נוכחות יש הנחיות, יש שיחות דהרמה. יש מילים.

זה מזכיר לי סיפור. הסיפור מספר על עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליפה השני, מייסד האימפריה המוסלמית. הוא כבש את עיראק, סוריה, ישראל, מצרים, ואפילו את ירושלים. מספרים עליו שציווה להשמיד את כל הספריות בשטחים שכבש, וזאת מהטעם הפשוט עליו מספר אבן ח'לדון: "אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה". או שהספרים האלו חוזרים על דבר האמת שבקוראן ולכן מיותרים, או שהם סותרים אותו, ולכן טועים ומטעים וראויים להשמדה.

המילים מרחיקות אותנו. כל פרשנות, כל תרגום, הוא צעד שמתרחק מהאמת הבסיסית שיש בדבר עצמו. אבל גם ספר הקודש עצמו כתוב במילים. אפילו אם אנחנו מאמינים שהמילים הללו נכתבו על-ידי האל ובשפתו, אנחנו לא קוראים אותן ככה – השפה שלנו נוצרת מתוכנו, מההקשרים שאנחנו עושים, מחיינו שלנו, מכל מה שלמדנו וחווינו. מילים הם תמיד פיגום, תוצר נוסף, וגם דבר אמת כללי יתרגם אצלנו לפרשנות פנימית ואישית.

"ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש, לא באש יהוה; ואחר האש, קול דממה דקה."

לפעמים אני מרגיש ככה. שכל העניין הזה של שפה היה טעות, שצריך לשרוף את כל הספרים. אבל מאוחר מדי, ואני גם יותר מדי אוהב מילים. וכן יש להן משמעות – אם אם אין אמת במילים עצמן, הן כן יכולות להוביל לשם. בהיותן בין לבין, פרטיות וציבוריות, הן יכולות לתווך.

מאותה טהרנות של אל-ח'טאב אפשר להגיד שההנחיה הנכונה היחידה לתרגול נוכחות בישיבה (מה שרובנו מדמיינים כמדטיציה) היא "רק לשבת". בכלל נדמה שנוכחות היא "אמנות הרק". רק לשבת, רק ללכת, רק לשטוף כלים, רק לטאטא את הרצפה, רק להביט בטבע, ובמקרה הזה רק לכתוב או רק לקרוא…  להיות "רק". בלי השוואות, בלי מבט מבחוץ, בלי זמנים ומקומות אחרים, בלי זמן ובלי מקום בכלל.

לא למהול דבר בדבר, לא להרחיק את עצמנו מחווית הדבר שנעשה. לא לפרש , לא לבקר, לא לצפות לתוצאות המעשה, אפילו לא להתבונן בו. פשוט להיות.

ברגע שאתה מוסיף עוד מילים אתה מכביד, מפריע לשקט ומרחיק את התרגול מהנוכחות הפנימית החוצה להנחיות. אז מה עושים? איך נלמד בלי שילמדו אותנו? וגם אם מנחה מרשה לעצמו להגיד "רק לשבת" (או אולי נכון יותר "פשוט לשבת", שִיקַן-טָזָה), מיד כמובן תשאל השאלה "איך לשבת?". וכאן נכנסים הסיפורים.

מה שמזכיר לי סיפור נוסף של גרגורי בטסון:

… אבל בקשר ללמה אני מספר המון סיפורים, יש בדיחה בקשר לזה. פעם היה אדם שהיה לו מחשב, והוא שאל אותו, "האם אתה מחשב שיום אחד תוכל לחשוב כמו בן-אדם?" ולאחר מגוון של רעשים וצפצופים יצאה פיסת ניר מהמחשב שאמרה "זה מזכיר לי סיפור…"

אבל לא משנה מה ההנחיות ומה אנחנו מתרגלים, אם זו התבוננות בנשימה, או תנוחות יוגה, או סתם טיול של בוקר שבת – בסופו של דבר אנחנו מובלים ל"רק", לנוכחות, למה שיש.

כאן חייב לבוא סייג, כמובן. ספק מתוך "חידת הנוכחות – פרקים בעבודה הפנימית" מאת אילן עמית:

"ספק אם "להיות יותר נוכחים" יכולה להיות מטרה ראויה בחיים. כמו במקרים אחרים המונח "יותר" מצביע על אמביציה ולא על מטרה ראויה."

הרצון להיות נוכח מרחיק מהנוכחות. הפרדוקס מובן, כמו הקטע המפורסם מרחוב סומסום עם הבובה שכל הזמן רוצה להיות "שם" ומוצאת את עצמה תמיד "פה". אם אנחנו חושבים שתרגול כלשהו יוביל אותנו לנוכחות, והמבט שלנו כל הזמן יכוון ל"שם", לעולם לא נהייה פשוט "פה", כאן ועכשיו.

והספר ממשיך:

"האם עלינו להיכנע אפוא בפני האשליה ולהסתפק בחיים כפי שהם, על המכאובים והשמחות, הפחדים והתקוות שהם מזמנים? כל אימת שאני חש באשליה, באי ממשות של חיי; כל אימת שאני חש שעכשיו איני נוכח; כל אימת שאכפת לי שאיני נוכח – באותו מקום ובאותה שעה כבר נמצאת הנוכחות. אל נחמיץ אותה."

אני חושב שלהיות נוכח, להיות רק, זו לא חוויה מיסטית לא מוכרת. אני חושב שלכולנו יש אינסוף רגעים של נוכחות ביום. כשמשהו לוכד לנו את העין, כשאנחנו עוצמים עיניים ולוקחים נשימה עמוקה, כשאנחנו קולטים פתאום שכבר עשר דקות אנחנו חושבים על-איזה דבר שאולי בכלל לא יקרה ושכבר חשבנו עליו יותר מדי ואנחנו עוצרים לרגע, וצוחקים על עצמנו לרגע קצר של נוכחות, עד שהמוח שלנו מוצא עוד גרב ישנה ללעוס…

כשאנחנו עוזבים לרגע את כל מה אין, ואומרים תודה על מה יש.

כתבתי למעלה שהשאלה לא נפרדת מהתשובה. רק המילים שלנו יוצרות את המרחק המדומה הזה. בדיוק כמו שאין "דרך אל הנוכחות". אנחנו תמיד כאן. שמעתי לא מזמן ציטוט של מורה שאומר "דרך האמצע היא לא הדרך מכאן לשם, אלא משם לכאן". הגורמים לסבל הם הסבל, הדרך לשחרור היא השחרור.

אריסטו מציע: "מילים זרות הן פשוט תמוהות בשבילנו, מילים רגילות מתווכות רק את מה שאנחנו כבר יודעים; רק באמצעות המטפורה אנחנו לומדים משהו חדש וטרי".

אז הנה למה לכתוב בלוג כזה, לספר סיפורים אמיתיים, להזכר שאין מה לזכור, לחפש כל הזמן דרך חדשה וטרייה להגיד את אותה אמת ידועה – שהמילים קיימות תמיד רק בתוך שתיקה.

*

*

*

nothing-happens-next2

עצב של מי

היום אתה מגלה שמישהו מת בפייסבוק. פותח ורואה שהחברים שלך שמים שירים שלו, כותבים משהו אישי. איפה זה נגע בהם בחיים, איזה שיר הם אוהבים, כל מיני מפורסמים יותר מספרים על הפגישות איתו, מעשיות משותפות.

ואתה חושב, למה זה העצב שלכם, שלנו. למה במקום להיות שקט הוא מייד הופך לרעש. למה במקום להסתכל פנימה ולהרגיש איך זה מרגיש מייד צריך למצוא שיר, ומילים, ולשתף ולהשתתף.

 .

ואז אתה חושב שאולי אתה לא בסדר, כי אֵבֶל זה רגש קהילתי, משהו שעושים ביחד. וזה יפה וטוב, לא לדבר על זה שחוץ מהביטוי הפנימי של הרגשות מותר גם לתת להם רגש חיצוני. הרי זו בדיוק אמנות, ואתה כביכול מתעסק באמנות.

אבל מה זה אומר שאנחנו ממהרים כל-כך להגיב. לשים שיר עצוב, להדליק סיגריה, להרים כוסית, לספר סיפור. תמיד זה לספר סיפור, לקחת את העצב ולספר ממנו סיפור. אם אתה רוצה לעשות אמנות זה דבר אחד, אבל מה אם אתה רוצה פשוט להרגיש משהו בתור בן-אדם?

.

ואתה באמת מוטרד מזה. אתה מוטרד מזה כי אתה חושב שאנחנו מאבדים את היכולות שלנו להרגיש באמת, להרגיש בתוך האמת, בתוך המציאות, בתוך עצמנו. להרגיש בלי לשתף, בלי לפעול, בלי להגביר. בלי לספר סיפור.

 .

אתה חושב על תאוריה של דוקטור בשם קובי אסף, שטוען שכל פעם שאנחנו מגיבים אנחנו מייצרים השפעה על הגוף. אתה מפחד והכתפיים שלך עולות, תנועות הגנה. וכל פעם שאתה מפחד הכתפיים עולות. ובסוף הן נתקעות שם, ואתה כל הזמן מפחד. אתה מכיר אנשים כאלו. הכתפיים שלהם כל הזמן במגננה והם כל הזמן במגננה.

או אנשים שהמבט והכתפיים שלהם כל הזמן שפופות, והם כל הזמן שפופים. כי הרגש שלנו הוא גם בגוף וגם במחשבה. זה מה שהופך אותו לרגש מלכתחילה.

מי שכל הזמן נותן אגרופים לקיר לא נהייה כועס פחות, הוא נהייה כועס יותר. אבל הכעס שלו מתרחק ממנו, או אולי משתלט עליו – ובכל מקרה מפסיק להיות שלו.

.

אתה חושב על הקטע הזה של לואי סי.קיי שרץ לפני כמה שבועות. שמתחיל מהסבר למה הילדות שלו לא מקבלות פלאפונים ומתגלגל מהר מאוד לכך שאיבדנו את היכולת להיות לבד עם הרגש שלנו. "פשוט להיות עצמך בלי לעשות שום דבר זו היכולת שהפלאפונים לקחו מאיתנו. היכולת פשוט לשבת פה, ככה, זה מה שזה אומר להיות בן-אדם."

פשוט תראו את הקטע. לואי סי.קיי הוא האמן האקסצינליסט של דורנו. אם כבר לקפל את המציאות לסיפור אז לפחות שיהיה מצחיק וחכם.

לואי מדבר שם גם על שיר של ברוס ספרינגסטין, ואיך השיר מעורר אצלו את הרגש. כי זו אמנות, היא מחברת אותנו לעצמנו, היא מתווכת ומתרגמת לנו את הרגש. וזה יפה, וזה למה עושים אמנות.

 .

אבל למה אנחנו צריכים שיתווכו לנו את עצמנו? למה אני צריך שמישהו אחר יתרגם בשביל את הרגש שלי, יחבר אותי אליו?

 .

אז אתה יושב עם הרגש, יושב בשקט ומתבונן. וכשאתה יושב עם עצב אתה תמיד נהייה שמח. כי אם אתה עכשיו עצוב על מישהו זה כי קיבלת ממנו משהו, ואם קיבלת זה אומר שהיה חיבור, והחיבור הזה יפה, אולי הדבר היפה יותר שאנחנו עושים כאן.

עצב כשמסתכלים עליו בשקט תמיד הופך לשמחה. אם אתה מסתכל על הכעס שלך, לא צופר, לא מקלל, רק מסתכל, אתה תמיד צוחק בסוף – כי תמיד הכעס שלנו כל-כך קטן ושטותי שבסוף הוא הופך לבדיחה.

 .

ואתה חושב שכדאי לשבת קצת בשקט עם עצמנו, להרגיש לבד. ואפשר גם להרגיש ביחד, ואפשר גם לעשות אמנות.

.

 (טקסט שכתבתי אחרי מותו של אריק איינשטיין)

*

*

*

מתוך "חיים ללא עקרון" – הנרי דיויד ת'ורו

"חלולה וחסרת יעילות באותה מידה היא שיחתנו הרגילה. שטחיות פוגשת שטחיות. כשחיינו חדלים להיות פנימיים ופרטיים, השיחה מתנוונת לכדי רכילות גרידא. לעתים רחוקות נפגוש אדם שיכול לספר לנו חדשות כלשהן שלא קרא בעיתון, או סיפר לו שכנו; ועל פי רוב, ההבדל היחיד ביננו לבין חברנו הוא שהוא ראה את העיתון, או יצא לשתות תה, ואנחנו לא. ככל שחיינו הפנימיים כושלים, אנו הולכים בתכיפות רבה יותר ובנואשות רבה יותר אל משרד הדואר. תוכלו להיות בטוחים שהברנש המסכן שיוצא מהדואר עם מספר המכתבים הגדול ביותר – גאה בהתכתבות הענפה שלו – לא שמע מעצמו זה זמן רב.

אני יודע שזה יותר מדיי לקרוא עיתון אחד בשבוע. ניסיתי זאת באחרונה, ומאז נדמה לי שאיני נמצא בסביבתי הטבעית. השמש, העננים, השלג, העצים אינם מדברים אליי עוד. אינך יכול לשרת שני אדונים. צריך יותר מתפילה יומית כדי לדעת את עושרו של יום ולהכילו.

ייתכן מאוד שנתבייש לספר אילו דברים קראנו או שמענו במהלך יומנו. אינני יודע מדוע צריכות החדשות שלי להיות טריוואליות כל כך – בהתחשב בחלומותינו ובציפיותינו – מדוע צריכות ההתפתחויות להיות חסרות ערך. החדשות שאנו שומעים, על פי רוב, אינן בגדר חדשות לרוח שלנו. "

*

*

*

פתיח למה יש, נסיון ראשון

שלום לכולם,

נדמה שזו חוויה משותפת. לא שאנחנו לא יודעים מה נכון, מה יש, אנחנו פשוט שוכחים. בתוך התנועה של החיים קשה להסתכל עליהם מבחוץ, לחשוב עליהם. ולכן צריך תזכורות, התבוננות חוזרת ונשנית מבחוץ פנימה, או יותר נכון, מבפנים פנימה.

"מה יש" זה המקום שלי לתזכורות כאלו, תזכורות חדשות ומתחדשות. מקום שמתוך המחוייבות שלי להעלות אליו תכנים אזכיר לעצמי דברים שחשוב לי לזכור. לפעמים אלו יהיו הרהורים ורשמים מקוריים שלי ושל אחרים, לפעמים רק ציטטות או קישורים שנראו לי מעניינים, ואולי מחשבות עליהם. ואם אתם כאן, אז אתם מוזמנים להיזכר איתי: למצוא דברים שנכונים לכם או אפילו יותר טוב – למצוא על מה אתם לא מסכימים ולנסח לעצמכם בעצמכם מה כן (ואז תוכלו לשלוח לי את מה שיצא).

ומי אני? אלון רותם, יליד 1984, תסריטאי וכותב. מתרגל מדיטציה ויוגה, מחפש (לפחות כאן) אפשרות תנועה מושתפת של חכמה ותום (ובבקשה, רק בלי ליצנות). בוגר לימודי פיסיקה באוניברסיטה העברית ותסריטאות בסם-שפיגל, לומד לתואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב.

את המחשבות שלכם, רעיונות, ציטטות, הסכמות וסירובים אתם מזומנים לשלוח אלי ל-alonrt@gmail.com.

*

*

*