דיוק ומזל, התמסרות וחסד

לא מזמן קיבלתי איחול "התמסרות, חסד ואהבה גדולה". זה היה איחול מאוד גדול ליום חול, ולא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות איתו. למרבה המזל באותו סוף-שבוע יצאתי לריטריט מדיטציה בשתיקה בנושא "אוּפֵּקְּהָ", אז היה לי קצת פנאי וזמן לשבת עם האיחול הזה.

המנחים בריטריט לא מצאו, או לא הציעו, תרגום עברי לאוּפֵּקְּהָ, או equanimity באנגלית, והעדיפו לא להשתמש להשתמש ב"שיוויון-נפש", שיוצר לנו קונטציה של אדישות דווקא, כאילו שום דבר לא מזיז. אני ברשותכם  מוצא שהמונח העברי ישוב-נפש דווקא מתאים. הנפש שבה, הנפש יושבת, מתיישבת. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ואהבת לעצמך כמוך

לא פעם נדמה שהציווי התנ"כי פספס משהו. ראוי באמת שנאהב את האחר בהתנהגות החיצונית שלנו, או שלכל הפחות נטרח לראות אותו. אם היינו מצליחים ב"לרעך כמוך" כל עוולות עולם היו נעלמות, ואפילו היה אפשר לרדת מהרכבת בלי לשחות נגד זרם אנשים שנדחקים לעלות.

אבל דווקא בהסתכלות פנימה נדמה שהרבה יותר קל לנו לאהוב אחרים מאשר את עצמנו. השיפוט העצמי שלנו תמיד מוצא אותנו אשמים. שופט, תובע ונאשם בגוף אחד.ולא פעם אנחנו שוכחים דווקא את הסנגור.

כל הטעויות שעשינו, הדברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו, הבושות, החרטות, האכזבות. בעיני עצמנו אנחנו תמיד לא מספיקים.  להמשיך לקרוא

פתיח למה יש, נסיון שלישי

שואלים אותי לפעמים למה אני נוסע לריטרטים של שתיקה והתבוננות.

הנסיון לענות על השאלה יכול להסביר למה אני כותב את הבלוג הזה, ואני כותב את הבלוג הזה בשביל לענות על השאלה. גם בשתיקה וגם בכתיבה כאן אני שואל את אותה שאלה, ובעיקר עונה את אותה תשובה. מה שכריכת ספר שמונח ממש עכשיו לידי מכנה "חידת הנוכחות".

השאלה כל הזמן נשאלת, וכל הזמן נענת. ואולי לכן אני אוהב את השתיקה כי שם השאלה נשאלת בלי להישאל, ונענת בדרך הכי פשוטה שיש. אין שום פער ביניהן, רק המרחק בין שאיפה לנשיפה.

אבל כאן זה בלוג, ובבלוג יש מילים. וגם כשמתרגלים נוכחות יש הנחיות, יש שיחות דהרמה. יש מילים. להמשיך לקרוא

עצב של מי

היום אתה מגלה שמישהו מת בפייסבוק. פותח ורואה שהחברים שלך שמים שירים שלו, כותבים משהו אישי. איפה זה נגע בהם בחיים, איזה שיר הם אוהבים, כל מיני מפורסמים יותר מספרים על הפגישות איתו, מעשיות משותפות.

ואתה חושב, למה זה העצב שלכם, שלנו. למה במקום להיות שקט הוא מייד הופך לרעש. למה במקום להסתכל פנימה ולהרגיש איך זה מרגיש מייד צריך למצוא שיר, ומילים, ולשתף ולהשתתף.

 .

ואז אתה חושב שאולי אתה לא בסדר, כי אֵבֶל זה רגש קהילתי, משהו שעושים ביחד. וזה יפה וטוב, לא לדבר על זה שחוץ מהביטוי הפנימי של הרגשות מותר גם לתת להם רגש חיצוני. הרי זו בדיוק אמנות, ואתה כביכול מתעסק באמנות. להמשיך לקרוא

פתיח למה יש, נסיון ראשון

שלום לכולם,

נדמה שזו חוויה משותפת. לא שאנחנו לא יודעים מה נכון, מה יש, אנחנו פשוט שוכחים. בתוך התנועה של החיים קשה להסתכל עליהם מבחוץ, לחשוב עליהם. ולכן צריך תזכורות, התבוננות חוזרת ונשנית מבחוץ פנימה, או יותר נכון, מבפנים פנימה.

"מה יש" זה המקום שלי לתזכורות כאלו, תזכורות חדשות ומתחדשות. מקום שמתוך המחוייבות שלי להעלות אליו תכנים אזכיר לעצמי דברים שחשוב לי לזכור. לפעמים אלו יהיו הרהורים ורשמים מקוריים שלי ושל אחרים, לפעמים רק ציטטות או קישורים שנראו לי מעניינים, ואולי מחשבות עליהם. ואם אתם כאן, אז אתם מוזמנים להיזכר איתי: למצוא דברים שנכונים לכם או אפילו יותר טוב – למצוא על מה אתם לא מסכימים ולנסח לעצמכם בעצמכם מה כן (ואז תוכלו לשלוח לי את מה שיצא).

ומי אני? אלון רותם, יליד 1984, תסריטאי וכותב. מתרגל מדיטציה ויוגה, מחפש (לפחות כאן) אפשרות תנועה מושתפת של חכמה ותום (ובבקשה, רק בלי ליצנות). בוגר לימודי פיסיקה באוניברסיטה העברית ותסריטאות בסם-שפיגל, לומד לתואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב.

את המחשבות שלכם, רעיונות, ציטטות, הסכמות וסירובים אתם מזומנים לשלוח אלי ל-alonrt@gmail.com.

*

*

*