עצב של מי

היום אתה מגלה שמישהו מת בפייסבוק. פותח ורואה שהחברים שלך שמים שירים שלו, כותבים משהו אישי. איפה זה נגע בהם בחיים, איזה שיר הם אוהבים, כל מיני מפורסמים יותר מספרים על הפגישות איתו, מעשיות משותפות.

ואתה חושב, למה זה העצב שלכם, שלנו. למה במקום להיות שקט הוא מייד הופך לרעש. למה במקום להסתכל פנימה ולהרגיש איך זה מרגיש מייד צריך למצוא שיר, ומילים, ולשתף ולהשתתף.

 .

ואז אתה חושב שאולי אתה לא בסדר, כי אֵבֶל זה רגש קהילתי, משהו שעושים ביחד. וזה יפה וטוב, לא לדבר על זה שחוץ מהביטוי הפנימי של הרגשות מותר גם לתת להם רגש חיצוני. הרי זו בדיוק אמנות, ואתה כביכול מתעסק באמנות.

אבל מה זה אומר שאנחנו ממהרים כל-כך להגיב. לשים שיר עצוב, להדליק סיגריה, להרים כוסית, לספר סיפור. תמיד זה לספר סיפור, לקחת את העצב ולספר ממנו סיפור. אם אתה רוצה לעשות אמנות זה דבר אחד, אבל מה אם אתה רוצה פשוט להרגיש משהו בתור בן-אדם?

.

ואתה באמת מוטרד מזה. אתה מוטרד מזה כי אתה חושב שאנחנו מאבדים את היכולות שלנו להרגיש באמת, להרגיש בתוך האמת, בתוך המציאות, בתוך עצמנו. להרגיש בלי לשתף, בלי לפעול, בלי להגביר. בלי לספר סיפור.

 .

אתה חושב על תאוריה של דוקטור בשם קובי אסף, שטוען שכל פעם שאנחנו מגיבים אנחנו מייצרים השפעה על הגוף. אתה מפחד והכתפיים שלך עולות, תנועות הגנה. וכל פעם שאתה מפחד הכתפיים עולות. ובסוף הן נתקעות שם, ואתה כל הזמן מפחד. אתה מכיר אנשים כאלו. הכתפיים שלהם כל הזמן במגננה והם כל הזמן במגננה.

או אנשים שהמבט והכתפיים שלהם כל הזמן שפופות, והם כל הזמן שפופים. כי הרגש שלנו הוא גם בגוף וגם במחשבה. זה מה שהופך אותו לרגש מלכתחילה.

מי שכל הזמן נותן אגרופים לקיר לא נהייה כועס פחות, הוא נהייה כועס יותר. אבל הכעס שלו מתרחק ממנו, או אולי משתלט עליו – ובכל מקרה מפסיק להיות שלו.

.

אתה חושב על הקטע הזה של לואי סי.קיי שרץ לפני כמה שבועות. שמתחיל מהסבר למה הילדות שלו לא מקבלות פלאפונים ומתגלגל מהר מאוד לכך שאיבדנו את היכולת להיות לבד עם הרגש שלנו. "פשוט להיות עצמך בלי לעשות שום דבר זו היכולת שהפלאפונים לקחו מאיתנו. היכולת פשוט לשבת פה, ככה, זה מה שזה אומר להיות בן-אדם."

פשוט תראו את הקטע. לואי סי.קיי הוא האמן האקסצינליסט של דורנו. אם כבר לקפל את המציאות לסיפור אז לפחות שיהיה מצחיק וחכם.

לואי מדבר שם גם על שיר של ברוס ספרינגסטין, ואיך השיר מעורר אצלו את הרגש. כי זו אמנות, היא מחברת אותנו לעצמנו, היא מתווכת ומתרגמת לנו את הרגש. וזה יפה, וזה למה עושים אמנות.

 .

אבל למה אנחנו צריכים שיתווכו לנו את עצמנו? למה אני צריך שמישהו אחר יתרגם בשביל את הרגש שלי, יחבר אותי אליו?

 .

אז אתה יושב עם הרגש, יושב בשקט ומתבונן. וכשאתה יושב עם עצב אתה תמיד נהייה שמח. כי אם אתה עכשיו עצוב על מישהו זה כי קיבלת ממנו משהו, ואם קיבלת זה אומר שהיה חיבור, והחיבור הזה יפה, אולי הדבר היפה יותר שאנחנו עושים כאן.

עצב כשמסתכלים עליו בשקט תמיד הופך לשמחה. אם אתה מסתכל על הכעס שלך, לא צופר, לא מקלל, רק מסתכל, אתה תמיד צוחק בסוף – כי תמיד הכעס שלנו כל-כך קטן ושטותי שבסוף הוא הופך לבדיחה.

 .

ואתה חושב שכדאי לשבת קצת בשקט עם עצמנו, להרגיש לבד. ואפשר גם להרגיש ביחד, ואפשר גם לעשות אמנות.

.

 (טקסט שכתבתי אחרי מותו של אריק איינשטיין)

*

*

*

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s