פתיח למה יש, נסיון שלישי

שואלים אותי לפעמים למה אני נוסע לריטרטים של שתיקה והתבוננות.

הנסיון לענות על השאלה יכול להסביר למה אני כותב את הבלוג הזה, ואני כותב את הבלוג הזה בשביל לענות על השאלה. גם בשתיקה וגם בכתיבה כאן אני שואל את אותה שאלה, ובעיקר עונה את אותה תשובה. מה שכריכת ספר שמונח ממש עכשיו לידי מכנה "חידת הנוכחות".

השאלה כל הזמן נשאלת, וכל הזמן נענת. ואולי לכן אני אוהב את השתיקה כי שם השאלה נשאלת בלי להישאל, ונענת בדרך הכי פשוטה שיש. אין שום פער ביניהן, רק המרחק בין שאיפה לנשיפה.

אבל כאן זה בלוג, ובבלוג יש מילים. וגם כשמתרגלים נוכחות יש הנחיות, יש שיחות דהרמה. יש מילים.

זה מזכיר לי סיפור. הסיפור מספר על עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליפה השני, מייסד האימפריה המוסלמית. הוא כבש את עיראק, סוריה, ישראל, מצרים, ואפילו את ירושלים. מספרים עליו שציווה להשמיד את כל הספריות בשטחים שכבש, וזאת מהטעם הפשוט עליו מספר אבן ח'לדון: "אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה". או שהספרים האלו חוזרים על דבר האמת שבקוראן ולכן מיותרים, או שהם סותרים אותו, ולכן טועים ומטעים וראויים להשמדה.

המילים מרחיקות אותנו. כל פרשנות, כל תרגום, הוא צעד שמתרחק מהאמת הבסיסית שיש בדבר עצמו. אבל גם ספר הקודש עצמו כתוב במילים. אפילו אם אנחנו מאמינים שהמילים הללו נכתבו על-ידי האל ובשפתו, אנחנו לא קוראים אותן ככה – השפה שלנו נוצרת מתוכנו, מההקשרים שאנחנו עושים, מחיינו שלנו, מכל מה שלמדנו וחווינו. מילים הם תמיד פיגום, תוצר נוסף, וגם דבר אמת כללי יתרגם אצלנו לפרשנות פנימית ואישית.

"ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש, לא באש יהוה; ואחר האש, קול דממה דקה."

לפעמים אני מרגיש ככה. שכל העניין הזה של שפה היה טעות, שצריך לשרוף את כל הספרים. אבל מאוחר מדי, ואני גם יותר מדי אוהב מילים. וכן יש להן משמעות – אם אם אין אמת במילים עצמן, הן כן יכולות להוביל לשם. בהיותן בין לבין, פרטיות וציבוריות, הן יכולות לתווך.

מאותה טהרנות של אל-ח'טאב אפשר להגיד שההנחיה הנכונה היחידה לתרגול נוכחות בישיבה (מה שרובנו מדמיינים כמדטיציה) היא "רק לשבת". בכלל נדמה שנוכחות היא "אמנות הרק". רק לשבת, רק ללכת, רק לשטוף כלים, רק לטאטא את הרצפה, רק להביט בטבע, ובמקרה הזה רק לכתוב או רק לקרוא…  להיות "רק". בלי השוואות, בלי מבט מבחוץ, בלי זמנים ומקומות אחרים, בלי זמן ובלי מקום בכלל.

לא למהול דבר בדבר, לא להרחיק את עצמנו מחווית הדבר שנעשה. לא לפרש , לא לבקר, לא לצפות לתוצאות המעשה, אפילו לא להתבונן בו. פשוט להיות.

ברגע שאתה מוסיף עוד מילים אתה מכביד, מפריע לשקט ומרחיק את התרגול מהנוכחות הפנימית החוצה להנחיות. אז מה עושים? איך נלמד בלי שילמדו אותנו? וגם אם מנחה מרשה לעצמו להגיד "רק לשבת" (או אולי נכון יותר "פשוט לשבת", שִיקַן-טָזָה), מיד כמובן תשאל השאלה "איך לשבת?". וכאן נכנסים הסיפורים.

מה שמזכיר לי סיפור נוסף של גרגורי בטסון:

… אבל בקשר ללמה אני מספר המון סיפורים, יש בדיחה בקשר לזה. פעם היה אדם שהיה לו מחשב, והוא שאל אותו, "האם אתה מחשב שיום אחד תוכל לחשוב כמו בן-אדם?" ולאחר מגוון של רעשים וצפצופים יצאה פיסת ניר מהמחשב שאמרה "זה מזכיר לי סיפור…"

אבל לא משנה מה ההנחיות ומה אנחנו מתרגלים, אם זו התבוננות בנשימה, או תנוחות יוגה, או סתם טיול של בוקר שבת – בסופו של דבר אנחנו מובלים ל"רק", לנוכחות, למה שיש.

כאן חייב לבוא סייג, כמובן. ספק מתוך "חידת הנוכחות – פרקים בעבודה הפנימית" מאת אילן עמית:

"ספק אם "להיות יותר נוכחים" יכולה להיות מטרה ראויה בחיים. כמו במקרים אחרים המונח "יותר" מצביע על אמביציה ולא על מטרה ראויה."

הרצון להיות נוכח מרחיק מהנוכחות. הפרדוקס מובן, כמו הקטע המפורסם מרחוב סומסום עם הבובה שכל הזמן רוצה להיות "שם" ומוצאת את עצמה תמיד "פה". אם אנחנו חושבים שתרגול כלשהו יוביל אותנו לנוכחות, והמבט שלנו כל הזמן יכוון ל"שם", לעולם לא נהייה פשוט "פה", כאן ועכשיו.

והספר ממשיך:

"האם עלינו להיכנע אפוא בפני האשליה ולהסתפק בחיים כפי שהם, על המכאובים והשמחות, הפחדים והתקוות שהם מזמנים? כל אימת שאני חש באשליה, באי ממשות של חיי; כל אימת שאני חש שעכשיו איני נוכח; כל אימת שאכפת לי שאיני נוכח – באותו מקום ובאותה שעה כבר נמצאת הנוכחות. אל נחמיץ אותה."

אני חושב שלהיות נוכח, להיות רק, זו לא חוויה מיסטית לא מוכרת. אני חושב שלכולנו יש אינסוף רגעים של נוכחות ביום. כשמשהו לוכד לנו את העין, כשאנחנו עוצמים עיניים ולוקחים נשימה עמוקה, כשאנחנו קולטים פתאום שכבר עשר דקות אנחנו חושבים על-איזה דבר שאולי בכלל לא יקרה ושכבר חשבנו עליו יותר מדי ואנחנו עוצרים לרגע, וצוחקים על עצמנו לרגע קצר של נוכחות, עד שהמוח שלנו מוצא עוד גרב ישנה ללעוס…

כשאנחנו עוזבים לרגע את כל מה אין, ואומרים תודה על מה יש.

כתבתי למעלה שהשאלה לא נפרדת מהתשובה. רק המילים שלנו יוצרות את המרחק המדומה הזה. בדיוק כמו שאין "דרך אל הנוכחות". אנחנו תמיד כאן. שמעתי לא מזמן ציטוט של מורה שאומר "דרך האמצע היא לא הדרך מכאן לשם, אלא משם לכאן". הגורמים לסבל הם הסבל, הדרך לשחרור היא השחרור.

אריסטו מציע: "מילים זרות הן פשוט תמוהות בשבילנו, מילים רגילות מתווכות רק את מה שאנחנו כבר יודעים; רק באמצעות המטפורה אנחנו לומדים משהו חדש וטרי".

אז הנה למה לכתוב בלוג כזה, לספר סיפורים אמיתיים, להזכר שאין מה לזכור, לחפש כל הזמן דרך חדשה וטרייה להגיד את אותה אמת ידועה – שהמילים קיימות תמיד רק בתוך שתיקה.

*

*

*

nothing-happens-next2

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פתיח למה יש, נסיון שלישי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s