ואהבת לעצמך כמוך

לא פעם נדמה שהציווי התנ"כי פספס משהו. ראוי באמת שנאהב את האחר בהתנהגות החיצונית שלנו, או שלכל הפחות נטרח לראות אותו. אם היינו מצליחים ב"לרעך כמוך" כל עוולות עולם היו נעלמות, ואפילו היה אפשר לרדת מהרכבת בלי לשחות נגד זרם אנשים שנדחקים לעלות.

אבל דווקא בהסתכלות פנימה נדמה שהרבה יותר קל לנו לאהוב אחרים מאשר את עצמנו. השיפוט העצמי שלנו תמיד מוצא אותנו אשמים. שופט, תובע ונאשם בגוף אחד.ולא פעם אנחנו שוכחים דווקא את הסנגור.

כל הטעויות שעשינו, הדברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו, הבושות, החרטות, האכזבות. בעיני עצמנו אנחנו תמיד לא מספיקים. 

אם אנחנו מסתכלים קצת הצידה, על החברים שלנו, מכרים, זה ישר נעלם. כל-כך קל להגיד למישהו אחר – "לא יכולת לעשות אחרת", "זו לא אשמתך", "עוד יצא מזה משהו טוב", "זה מה יש" ועוד מיני קלישאות נכונות.

האחר תמיד היה צריך לטעות בשביל ללמוד. אני לעומת זאת הייתי צריך להיות חכם הרואה את הנולד, ולא חכם בדיעבד. האחר תמיד עושה כמיטב יכולתו בזמן שאני לא עושה מספיק. הנפילות של האחר הן גזרת גורל, או חלק מהדרך, בעוד שאני אשם בכל צעד לאחור שאני עושה, תמיד טועה.

עוד לא פגשתי בן-אדם שחשבתי שהחיים שלו לא ראויים. יש לנו יכולת מדהימה לקבל את החיים של כל אדם אחר פרט לעצמנו. כל-כך קל לראות מהצד איך הסיפור יכול היה להיות מסופר רק בדרך האחת הזאת. איך כל הרחובות ללא מוצא היו רק חלק מהדרך, איך כל המפלות היו התמודדיות עצומות ומרשימות, איך כל הנצחונות הושגו בכבוד ובצדק.

אבל לתת לעצמנו את החמלה הזאת? ללמד זכות על עצמנו?

כל-כך הרבה יכולתי לעשות, בכל-כך הרבה מקומות כשלתי. הילד לא מממש את הפונטציאל שלו. איפה המדינה ואיפה החזון.

כשאני מסתכל על חיים של מישהו אחר קל לי לראות את כל מה שיש בהם. כשאני מסתכל על החיים שלי מה שיש הוא כבר מובן מאליו, והמבט מתמקד במה שאין (למרות שהוא בכלל איננו).

אז מה עושים?

יש את התרגילים הנחמדים האלה. להגיד כל יום בוקר תודה על שלושה דברים, לספר בארוחת הערב משהו טוב שקרה היום, לברך על מה שיש – תמיד אפשר למצוא. שוב הקלישאות הנכונות האלו.

אבל איך באמת חומקים מזה, מהשחיקה של היום-יום, מכך שהקיים הופך לצפוי, לשקוף, ומה שרואים זה מה שאין?

והמצב בעצם אפילו יותר גרוע כשחושבים על זה, כי זה לא רק לעצמנו שאנחנו מתאכזבים. גם עם בני-זוג זה קורה, משפחה. כל מה שקרוב אלינו, כל דבר שהופך לקבוע, להרגל, אנחנו מפסיקים לראות אותו. מביאים אליו שיפוט שרואה רק את האין ולא את היש.

רק שאין אין, ויש יש. וזה כל-כך טריוויאלי שאנחנו שוכחים את זה.

אני אוהב את הדימוי של התמונה שאנחנו תולים על הקיר. לא חשוב כמה יפה התמונה וכמה אנחנו אוהבים אותה, תוך כמה ימים נפסיק לראות אותה. רק כשהיא תזוז מהמקום ניגש וניישר אותה, ואולי נעמוד שוב ונסתכל עליה קצת.

יש בזה משהו מתבקש, לא? שהמודעות שלנו תתעסק במה שחסר, במה שצריך לעשות, ולא במה שכבר בטוח וישנו.

שמתי לב יותר מפעם שאנשים משנים את החיים שלהם לרוב רק אחרי הפסקה מהם. אדם יוצא לשבועיים מילואים או נוסע לחופשה, חוזר ופתאום מחליף דירה, מחפש עבודה חדשה, או מחליט ללמוד משהו. כאילו היה צריך את היציאה הזאת מהחיים שלו בשביל להסתכל עליהם, בשביל להחליט אילו שינויים צריך לחולל בהם.

זו גם כמעט קלישאה. אתה חייב לצאת מהתלם בשביל לראות את התלם, בשביל לבחור אחד אחר.

וזה תמיד ככה – חייב להיות תלם, חייבת להיות דרך. ואיכשהו  המשימה שלנו היא לזכור שהדרך שם בזמן שאנחנו הולכים בה.

זה עוד מהדברים האלו שריטריט עושה, בעצם זה שהוא לוקח אותך מהבית המוכר והשגרה ומוציא אותך למקום זר, לסדר יום אחר, לשתיקה. כל ישיבה שקטה יכולה לעשות את זה, כי דווקא בזמן שאנחנו לא עושים, לא עמלים להשיג את כל מה שאין, אנחנו מתפנים להבחין במה שיש.

אלא אם כן כמובן היציאה לריטריט או הישיבה השקטה הופכים בעצמם להרגל שקוף, לשגרה. ואולי כל נשימה יכולה להיות יציאה לריטריט, הזדמנות לזכור מה יש, הזדמנות להוולד מחדש.

ואם עלה עניין הזוגיות. נדמה שבשביל לכתוב מכתבי אהבה צריך מרחק, לא? קשה לכתוב מכתב אהבה לאדם שאתה רואה כל יום, אבל מספיק שהוא יסע לשבוע וחסרונו הופך נוכח יותר מהנוכחות שלו. אותי זה מתסכל לפעמים, שהעדרו של אדם אהוב מעורר את האהבה יותר מכל נוכחות שלו. רציפי רכבת ונמלי תעופה רואים יותר רצון ואהבה מחדרי מיטות.

זה לא לגמרי נכון, אם אני לרגע אסיר מעצמי את השיפוט החמור מדי הזה שאני לא רק מדבר עליו אלא מדגים ממש בטקסט הזה. אנחנו יכולים לראות כל בוקר מחדש, לאהוב מחדש. אני יודע, הייתי שם. אפשר בקלות לשבור את האוטומציה של החיים, ולא חייבים לנסוע בטרמפים בשביל זה (אבל זה מאוד עוזר).

זה קצת עצוב, ואני לא חושב שיש מה לעשות בקשר לזה. אין לנו יותר מדי מה לעשות נגד התכונה הזאת שלנו, לראות את היש כאין ואת האין כיש. אולי מדי פעם להזכיר, מדי פעם לשנות. אולי לנסות להיות כמו הלכלבלים האלו שקופצים עליך כל יום מחדש באותה התלהבות. להביא מודעות גם לזה, לחמול גם על זה. 

לשכוח מהשיפוט מדי פעם, לחמול גם על עצמי, למצוא את המשפט האחד היפה בטקסט שיצא לא משהו.

*

*

*

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ואהבת לעצמך כמוך

  1. פינגבק: רק בלי ליצנות | מה יש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s