רק בלי ליצנות

קראתי אתמול ראיון עם לואי סי קיי שבו, בין השאר, הוא אומר: אתה חייב לאמץ אי-נוחות, זו הדרך היחיה לשים את עצמך במצב שבו אתה יכול ללמוד, והדרך היחידה שבה אתה יכול לשמור על החושים שלך רעננים כשאתה שם.

זה נכון, כמו רוב מה שלואי מלמד אותנו, וזה מאפשר לי לכתוב על משהו שאני רוצה לגעת בו מאז שפתחתי את הבלוג – לענות למה כותרת המשנה של הבלוג הזה היא "רק בלי ליצנות".

המשפט הזה לקוח מסיפור של רבי נחמן מברסלב בשם "מעשה מחכם ותם", בו מסופר על התם כך:

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב? וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

הבלוג החדש הזה, בו אתם קוראים עכשיו, מציב אותי במקום של אי-נוחות. כל דבר שאני כותב מעורר אי-נחת קלה. נראה שלפרסם פרוזה או ביקורת התרגלתי, אפילו לראות תכנים שלי שזכו להפקה ושידור. זה לא קל, ואני לא חושב שיש אדם שמסוגל לקחת את היצירה שלו למקום פומבי בשלוות-נפש מלאה. אפילו אם זה היה אפשרי זה בטח לא היה מרגיש נכון: אם אני אפרסם משהו, אצור משהו, שאני לא קצת אחרד לגורלו כנראה שאין לו משמעות בשבילי. ואם אין לו משמעות בשבילי, אז למה שיהיה לו משמעות בשביל מישהו אחר?

אבל כאן אני מתמודד עם אי-נחת מסוג חדש. הבלוג הזה קיים כבר חודש וחצי ויש בו מספר תכנים מקוריים שלי שאני אפילו גאה בהם – ועדיין לא פרסמתי אותו. להפך אפילו. כל פעם שאני נכנס ורואה שמספר הקוראים נשאר על אפס אני נושם לרווחה. אין לי רצון להתמודד עם מבט. למרות שהבלוג קיים, למרות שאפשר להגיע אליו, למרות שאפילו החבאתי קישור אליו בבלוג הראשי שלי.

למה?

תשובה אחת היא שהבלוג הזה דורש אי נחת. כי הוא דורש ממני "ללמוד דברים חדשים ולשמור על החושים שלי רעננים". דורש ממני להתעסק בדברים פנימיים.

אבל זה לא שונה ממה שאני עושה בכתיבה שלי במקומות אחרים, בפרוזה בתסריטאות ואפילו בביקורת.

תשובה טובה יותר תהייה שמדובר כאן במשהו חדש, שעוד לא עשיתי כזה, שעוד לא הגעתי להתרגלות המסוכנת שכתבתי עליה כבר רשימה כאן בבלוג.

גם.

אבל התשובה הנכונה יותר שאני יכול לחשוב עליה כרגע זה התם הזה שסיפרתי לכם עליו, שהמילים שלו היו כותרת המשנה של הבלוג הזה מהרגע הראשון שפתחתי אותו. "רק בלי ליצנות".

אני מפחד שאנשים יביאו לבלוג הזה את הליצנות שלהם. אולי שאני אביא אותה.

התם לא כזה תם. הוא מנסה לחיות נכון. הוא מכיר בערכו, מכיר בערכו באמת – הוא לא נמדד בהשוואה לאחרים ולא לפי המבט שלהם. ובעיקר התם משתדל לשמור על התום והפשטות, משתדל לשמור על השמחה. הוא יודע שזה בדיוק מה שמביא ללעג בעולם שלנו: והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד. ובעיני הכל היה ללעג.

יש לנו הרבה מילות לעג בחברה שלנו לאנשים שמתאמצים: היפים, הזויים, רוחניים, בטלנים, יפיי-נפש, רומנטיקנים. תמימים.

"אל תהיה כל-כך תמים."

הגישה האוטומטית שלנו היא שכל ההתעסקות הזאת ב"עבודה פנימית" היא חוסר רצון להסתכל למציאות בעיניים. יש הרבה מאוד ציניות כלפי העניין. מה שמצחיק הוא שהפכנו את היוצרות. רק מי שעומד תמים מול המציאות ומקבל את אי-הנחת שבכך יכול להכיר, ללמוד, לחוות, להכיר ולדעת את המציאות, לשרות איתה באינטימיות. ודווקא הציניות, הליצנות הזאת שמבטלת הכל, בלי להבין, בלי לקבל, שנמנעת מכל חוויה חדשה ואי-נחת – שומרת על עצמה מהעולם, הודפת כל דבר חדש החוצה.

הפחד לטעות, לבזבז את הזמן שלנו, לשאול שאלה מטופשת, יכול למנוע מאיתנו לקבל גם דברים נכונים. אנחנו לעולם לא נדע אם משהו נכון או לא נכון, רע או טוב, אם לא נסכים לחוות אותו קודם, להכיר אותו במלואו.

הפחד שנשאל את השאלה או נענה את התשובה הלא נכונה, הפחד שנלך לאיבוד, מושרש כל-כך עמוק בתוכנו שאנחנו מעדיפים לא להרים את היד בכלל, ללכת רק בשבילים המסומנים.

הפחד הזה מוטבע כל-כך עמוק בתוכי שהנסיון כאן לפלס שביל חדש בשביל עצמי משאיר אותי באי-נוחות גדולה. אבל הסכמנו שאי-נחת זה סימן טוב, וכל עוד אנחנו כאן, אז בבקשה – בלי ליצנות.

*

*

*