אוקיי

יש רגע, אחד האהובים עלי בתולדות הקולנוע, ממש לקראת הסוף של "שמש נצחית בראש צלול". ג'ואל וקלמנטיין כבר יודעים הכל, יודעים שהם כבר פעם אחת אהבו והתרגלו וסלדו ונפרדו, יודעים את הסוף עוד לפני שהייתה להם הזדמנות להתחיל. הם אומרים אוקיי. הם מחליטים לנסות.

(קישור, למי שרוצה להיזכר)

נדמה שזו הבחירה שלנו בחיים בני-החלוף שלנו: לדעת מההתחלה את הסוף, לדעת מההתחלה שיהיה סוף – ולהגיד "בסדר".

נגיד ואפילו יבוא המשיח, או איזו המצאה טכנולוגית מהפכנית, ונוכל לחיות כמה שנרצה, אפילו לנצח – עדיין נשאר עם בעיית החלופיות שלנו. כל עוד הזמן ימשיך להתקדם אנחנו נמשיך להתחלף, העולם סביבנו ימשיך להתחלף. אנחנו נצמח ונתפתח, נתרחק ונתקרב ונתרחק מהקרובים לנו. יצירות מופת ישכחו במחסני מוזיאונים בזמן שאמנות חדשה ורלוונטית יותר תתפוס את הבמה המרכזית. זוגות ימשיכו להתרחק ולהפרד. ילדים יעזבו את הבית. אנו עצמנו תמיד נהייה רק מי שאנחנו עכשיו, ברגע הנוכחי, ורק צל וזכר למי שהיינו בעבר. חיי נצח אינם הפתרון להיותנו בני חלוף, רק הקצנה של המצב לאינסוף.

הפתרון היחידי לכך שהכל מתחלף כל הזמן הוא הקפאה מוחלטת, עצירת הזמן. האחזות טוטאלית בנקודת זמן אחת, ברגע אחד. גורל גרוע ממוות, כי לפחות לפני המוות היו חיים. היה אפשר להכיר אנשים, ליצור יצירות, לעשות ילדים. לחיות. ועדיין אנחנו בוחרים באפשרות הזאת, נאחזים כמה שרק אפשר – במשהו שעבר כבר, במישהו שעבר כבר, במי שאנו היינו כבר. לוותר על העבר מרגיש לפעמים כמו ויתור על החיים. כאילו אם נשחרר את האחיזה אז אנחנו נותנים למי שהיינו למות – אבל האחיזה מונעת ממי שאנו עכשיו לחיות.

ובכל מקרה זה בלתי אפשרי.

עוד רגע קולנועי, מהסרט "בגינרס", משפט שהושם בפיו של כלב: ידענו שזה לא יצליח, אפילו מלפני שפגשנו אותה.

Fullscreen capture 07012013 233420.bmp

ברור שידענו מראש שזה לא יעבוד. ואפשר למצוא אצל לואי סי.קיי. הרחבה של הרעיון:

מאוד קשה להסתכל על מישהו ולהגיד "אולי משהו נחמד יקרה". אני יודע יותר מדי על החיים בשביל שתהייה לי איזושהי אופטימיות. אפילו אם זה נחמד, זה יוביל לחרא. אני יודע שאם אתה מסתכל על מישהי והיא מסתכלת חזרה הרגע החלטת שמשהו חרא הולך לקרות. אולי יהיו לכם כמה דייטים נחמדים ואז היא לא תתקשר אליך יותר ותרגיש חרא. או שתצאו הרבה זמן ואז היא תשכב עם אחד החברים שלך או אתה עם אחת משלה וזה יהיה חרא. או שתתחתנו וזה לא יעבוד ותתגרשו ותפצלו את החברים והכסף שלכם וזה יהיה נורא. או שתכיר את האדם המושלם, שתאהב אותו עד אין-סוף ואפילו תריבו טוב ותצמחו ביחד ויהיו לכם ילדים ואתם תזדקנו ביחד… ואז היא תמות.

אני זוכר שעוד בלימודים עבדתי על פרויקט תיעודי שהתחיל מרעיון חמוד ולרגע כמעט ונראה היה שהולך לקרות. המסע סביב הרעיון הזה הוביל אותנו לעשרות פגישות מרתקות עם אנשים שונים ומשונים, לכל מיני הצלחות קטנות וללא מעט טעויות, שגם אם לא היינו עושים אותן לא היה יוצא מזה כלום.

"לא יצא מזה כלום". זו בדיחה כבר ביני לבין אחד מחברי, שהיה שותף למסע הזה. הוא פגש את אמא שלי בערב סיום הלימודים שלנו, והציג את עצמו כמי שהיה איתי בנסיון הזה. "לא יצא מזה כלום", הייתה התגובה שלה.

מבחינתי זה הסטיקר לגישה הדיעבדית הנוראית הזאת שמבטלת הכל, או כמו שלואי אומר, הופכת הכל לחרא. כמו שזוגיות מדהימה שנמשכה שנתיים ולא יותר, שבני הזוג נתנו ולמדו וצמחו ביחד, עד שהם צמחו הרחק אחד מהשני, היא כלום. כמו יצירה שאדם עבד עליה שנים ובסוף לא יצאה לאור היא כלום. ואם היצירה כן יצאה לאור והצליחה אפילו, ונשכחה אחרי מאתיים שנה – זה גם כלום? ובני זוג שחיו והקימו משפחה ונפרדו אחרי חמישים שנה כי די – זה הכל היה כלום בעצם?

מי ששופט דברים רק מהסוף שלהם צפוי להתאכזב תמיד. צפוי לקבל רק חרא.

 "הכל צפוי והרשות נתונה". נחזור לבחירה שלנו, לאפשרות הזאת להגיד אוקיי, בסדר.

החלופיות של הכל היא עובדה, אנחנו יודעים אותה. לפעמים אנחנו מתאמצים להפנות ממנה מבט, לשכוח ש"הספל כבר שבור" כמאמרו של המורה אג'אן צ'ה (על כך כתבתי כאן), ואולי גם אפשר לחיות חיים שלמים בלי ששום-דבר ישבר לך, יזכיר לך שהמציאות עובדת אחרת, אבל לרוב עדיף לקבל את הבלתי-נמנע בחיוך מאשר לנסות לברוח ממנו. לפעמים אנחנו מנסים לעצור את הזמן, לאחוז במשהו בכוח, לחנוק אותו. הורגים את ההווה, ואיתו גם את העתיד, למען העבר.

לא יעזור לא לברוח ולא להתבצר. הזמן תמיד ימצא אותנו, תמיד יגיע לבקר. זה צפוי.

ואז נותרת לנו הרשות. האם להתייאש, להתייאש מכך שכל דבר יתפורר, שהכל הבל ורעות רוח – או להגיד בסדר. להבין שדווקא הנצח הנורא הזה, האינסוף הזה שלעומתו הכל בטל וחסר-ערך, הוא אשליה. הנצח הוא זה שאין לו קיום כלל, אפילו לא קיום בן-חלוף. האין-סוף הוא רק אין מנופח.

מה שכן יש, הדבר היחיד שיש, שרק לעומתו דברים נמדדים, הוא הרגע הזה. כל מה שקיים, קיים עכשיו. אם אתה חי למען העכשיו, ולא למען הנצח, אז אתה תמיד במקום של הנחמד, ולא של החרא. ואם אתה מבין שאפילו העכשיו הוא אשליה, שהוא קיים רק לעומת רגעים אחרים, אז בכלל זכית.

אי-אפשר להצליח, ולכן גם לכישלון אין משמעות. התוצאה לא משנה, התוצאה לא קיימת. מה שכן קיים זו העשייה שלנו. אני מניח שיש פה תובנה לגבי הרעיון של קרמה יוגה, לגבי הפרק השלישי של הבהגאוואד גיטה, אבל מי יודע.

אני זוכר מסיבת השקה לרומן הביכורים של ידידה. היא הייתה לחוצה מאוד עם הספר יימכר, מה המבקרים יגידו. אמרתי לה שזה כבר לא משנה, היא כתבה את הספר שלה, היא עשתה את העבודה שלה. כל השאר זה כבר לא בידייה, ולכן לא משנה. אמרתי לה שבעצם אנחנו יותר מספידים את העבודה שלה על הספר מאשר חוגגים את ההוצאה שלו, שמה שהיא צריכה לעשות זה ללכת לכתוב את הספר הבא שלה, היא חייכה ואמרה שהיא כבר התחילה.

בן-אדם יכול לעשות רק כמיטב יכולתו, לא יותר. מתוך מסירות ודיוק וכוונה.

נסיים בעצה מאיש חכם הרבה יותר ממני, מתוך מכתב שכתב קורט וונגוט לתלמידי בית-ספר תיכון. תוך כדי תרגום הבחנתי שהוא משתמש במילה התהוות (becoming), שאומרת במילה אחת את כל מה שניסיתי להגיד ברשימה הזאת, שכבר התארכה יותר מדי. וונגוט:

מה שיש לי להגיד, חוץ מזה, לא יקח הרבה, ולעניין: התנסו בכל אמנות, מוזיקה, שירה, ריקוד, משחק, רישום, ציור, פיסול, שירה, בדיון, מאמרים, עיתונאות, לא משנה כמה טוב או רע, לא למען כסף או תהילה, אלא בשביל לחוות התהוות, לגלות מה יש בתוככם, לגרום לנשמתכם לגדול.

ברצינות! אני מתכוון שתתחילו ממש עכשיו, עשו אמנות ועשו אותה לשארית חייכם. ציירו קריקטורה, או ציור יפה של המורה, ותנו לה אותו. ריקדו הביתה מבית-הספר, שירו במקלחת, ועוד ועוד. עשו פרצוף בפירה שלכם. העמידו פנים שאתם דרקולה.

הנה מטלה להערב, ואני מקווה שהמורה תכשיל אתכם אם לא תעשו אותה: כיתבו שיר בן שש שורות, לא משנה על מה, אבל בחרוזים. זה לא טניס בלי הרשת. עשו אותו טוב כמיטב יכולתכם. אבל אל תספרו לאף-אחד מה אתם עושים. אל תראו אותו או תדקלמו אותו לאף אחד, אפילו לא לחברה או להורים או ללא משנה מי, או למורה. בסדר?

קרעו אותו לעשרים ושתיים חתיכות וזרקו אותן בפחים שונים. אתם תמצאו שכבר זכיתם בגמול אדיר על השיר שלכם. חוויתם התהוות, למדם על מה שבתוככם, וגרמם לנשמתכם לגדול.

אלוהים יברך את כולכם!

קורט וונגוט

*

*

*

ידיים גדולות וחזקות

 יש סיפור קצת מוזר, לפחות אם לא מבינים את ההקשר שלו, שמסופר על המורה אג'אן צ'ה. מאחר ואין גרסה רשמית של הסיפור, אני אוסיף עכשיו נוסח משלי, שונה קצת:

מחפשי אמת מרחבי העולם היו עולים לרגל למנזר של אג'אן צ'ה. הם חיפשו ללמוד מהמאסטר את חכמת הבודהה, לשבת בשתיקה לצידו, ובעיקר לקבל השראה מחכמתו הבהירה, מהפשטות שבחייו, מצניעותו.

היו שבאו והלכו, והיו שנשארו, הקדישו את חייהם לתרגול אי-ההאחזות – ויתרו על רכוש ומשפחה, על חברים ומעמד. אותם מחפשים  מסורים הפכו לנזירים בעצמם, תלמידים אוהבים של אג'אן צ'ה.

אחד הנזירים, שהיה אדוק בדרכו יותר מהשאר, ואהב את מורהו אהבה גדולה, הבחין במהלך השנים במשהו מוזר. אג'אן צ'ן תמיד שתה את התה שלו באותו הספל – ספל חמר עדין ופשוט, מושלם בכל פרטיו.

הנזיר צפה במורהו שותה מהספל, משחק בו, מניח אותו בזהירות על המדף. הוא רצה לשאול את אג'אן צ'ה על כך, אבל התבייש, לא רצה שיראה כאילו הוא מזלזל במורה הנערץ. הימים חלפו באי-נחת. הנזיר לא הצליח לתרגל. כל תודעתו נאחזה בספל הזה, בעדות הזאת להאחזות חומרית אצל מורהו הנערץ. בישיבה השקטה הוא חשב על הספל. בזמן השיחה הוא הביט בספל במקום להקשיב למורהו.

בסופו של דבר אג'אן צ'ן עצמו שם לב למבטו של תלמידו, לקבעון שלו. המורה הישיש ניגש אל הנזיר עם הספל בידו, והציע לו את החפץ שכה שבה את דמיונו.

התלמיד שמח על ההזדמנות לשאול את השאלה שבערה בו כבר מזה שבועות וחודשים מבלי להעליב את המורה. הוא לקח מספר נשימות להרגיע את עצמו ושאל: איך אוכל לקחת את הכוס הזאת, איך אוכל להאחז בה, בלי שהדבר יוביל לסבל. הרי אתה לימדת אותנו, הבודהה לימד אותנו, שכל האחזות מובילה לסבל.

אג'אן הסתכל על הספל האהוב, העביר את אצבעו על הטקסטורה העדינה מעשה יד האמן, חש בידו את הקלות המדויקת של החומר ממנו הוא עשוי, ואמר: תזכור שהספל לא שלך. תזכור שמתישהו תבוא רוח, או אי-זהירות, או חתול. תמיד תזכור שהספל כבר שבור. רק אז תוכל להנות ממנו בשלמות.

אג'אן צ'ן הניח את הספל מול תלמידו והלך. ובאותה שנה, כשאג'אן צ'ן מת בשיבה טובה, התלמיד גם חייך וגם בכה.

pdvd_022

יש רגע בסרט "הסיפור שאינו נגמר", לקראת סופו. אטריו פוגש מחדש בלועס-הסלעים. לועס-הסלעים מיואש, הלא-כלום לקח לו הכל. הוא ניסה לאחוז, ניסה לאחוז בחבריו, ניסה לאחוז בעזרת הידיים הגדולות והחזקות שלו, אבל הוא לא הצליח. הלא-כלום לקח הכל. ועכשיו הוא מחכה בעצמו ללא-כלום.

הייתי בן 13, ולמרות שזה קרה במהירות אפס זו הייתה תאונה מפחידה קצת, והאיש שהרכב שלו רוסק אמר משפט חכמה:  "זה רק פח".

נזכרתי בזה לפני חצי שנה בערך, כשגנבו לי את האופנוע. כולם ציפו ממני להתעצבן. אמרתי "זה רק פח" ולא חשבתי על זה שוב. כמעט.

מאוד קל לבלבל בין ישוב-נפש ואדישות, בין אי-האחזות לניתוק רגשי. קל גם לטעות לכיוון השני: להפוך את ישוב-הנפש למאבק ולהאחז ברעיון אי-האחזות. לא משנה אם אתה מנסה למשוך בכוח ולאחוז, או להדוף בכוח ולהמנע – התנועה היא אותה תנועה, תנועה של סבל.

ברור שיש לנו דברים בחיים שהם לא ספל, לא אופנוע, לא "רק פח". ברור. יש  מקומות ורגשות ואנשים שנמשיך להאחז בהם, להתאבל עליהם, שנים אחרי שהם כבר אינם. אם נאמץ את זה נסבול, אם נלחם להפסיק את זה נסבול.

לפעמים הרגע הכי קשה הוא כשאנחנו מגלים דווקא שהפסקנו, שאנחנו כבר לא מתאבלים, לא אוחזים יותר בעבר. כאילו נתנו למה שהיה שם, למי שהיה שם, לחלוף באמת. הקושי שם, האמת שם, היא שנתנו למי שאנחנו היינו אז לחלוף, למות.

יש אפשרות לאחוז נכון, כלומר לא לאחוז, אלא להחזיק ביד פתוחה (על כך כתבתי כאן). זו אפשרות שכדאי להחזיק ביד פתוחה, לא לאחוז או להאחז בה – בסוף גם אותה יבוא החתול ויפיל מהמדף.

*

*

*