לשאול את השאלה הנכונה

מן הסודיות, המאפילה על כל העמוק והמשמעותי, צומחת השגיאה הטיפוסית שעל פיה כל המסתורי הוא חשוב והכרחי. (גיאורג זימל)

ברור לכולנו שאף פיסיקאי לא ילך לדרוש בבתי כנסת על תורת היחסות, נכון? ואיש כנראה לא ימחה נגד לימוד מתמטיקה, או של מכניקה ניוטונית, או אפילו יחסות כללית או קוונטים בבתי ספר. אבל דווקא על האבולוציה כולם כועסים כל-כך. שאלתם פעם למה? האם האנשים שכל-כך קשה להם עם אבולוציה טרחו פעם לעצור ולחשוב מה כל-כך מפריע להם? ומה בינם לבין ההתנגדות העכשווית לחיסונים שמגיעה מפלג אחר לגמרי בחברה?

בחיבור זה אני אציע תאוריה שלי לעניין, שמנסה לתת קצת יותר קרדיט לדיון הזה מאשר התפיסה שזה ויכוח בין אנשים שמוכנים להגיד שאבא שלהם קוף, לאנשים שלא.

יש כל מיני מקומות שאפשר להגיד עליהם ששם התחיל המדע המודרני. יש שיציינו את משפטו המפורסם של גלילאו, יש את עליית ההומניזם ברנסנס, ויש שייתנו למדע הערבי את הקרדיט שמגיע לו ויצביעו דווקא על אבן אל-היית'ם כאחד הראשונים שהתחילו לחשוב על העולם בצורה מדעית. אבל אין ספק שהגיבור הגדול של המהפכה המדעית, הוא ניוטון.

"אני שומע אנשים מסוימים שחולקים על המסקנה וממלמלים משהו כזה או אחר על איכויות נסתרות. הם תמיד מברברים עוד ועד על כך שכבידה היא משהו מתורת הסוד, ושסיבות מסתוריות אמורות להיות מנודות לחלוטין מהפילוסופיה. אבל קל לענות להם: סיבות נסתרות אינן הסיבות אשר את קיומן קל מאוד הדגים בתצפיות, אלא רק אלו אשר קיומן הוא מסתורי, מדומיין, או שעדיין לא הוכח. לכן כבידה היא לא סיבה נסתרת לתנועת שמיימית, מאחר והוצג מהתופעות שכוח זה אכן קיים."

קל לשכוח היום שלניוטון הייתה בעיה גדולה עם תאוריית הכבידה שלו. כן התאוריה הייתה פשוטה לניסוח ולהבנה ואיחדה בדיוק רב גם תופעות מכניות על פני האדמה וגם את תנועת הגופים בשמיים – אבל היא דרשה גם קיומו של משהו מוזר מאוד, את קיומו כוח הפועל ממרחק. הפעלה של כוח ללא מגע, בתקופתו של ניוטון (ואולי לא פחות בימינו) נחשבה ככישוף. איך ניוטון מצפה שייקחו את התאוריה שלו ברצינות אם הוא מכניס לתוכה גורם שמתאים לתורת סוד ולא לתאוריה מדעית?

ניוטון לא ידע איך פועלת הכבידה, איך זה שמשהו יכול למשוך משהו אחר בלי לבוא איתו במגע – אבל הוא ידע שזה נכון. לא הייתה לו תשובה לעניין, וגם היום (למרות שיש לנו כמה תאוריות מצוינות לעניין) אנחנו לא באמת יודעים.

זה מה שהמדע החדש עשה, זה אחד הרגעים המכוננים שלו – לא בגלל שהכל הפך למובן, לידוע, לפתור – אלא בגלל הצניעות, האמירה הפשוטה שזה מה יש, זה התאוריה הטובה ביותר שעונה על התצפיות, וכל השערה מעבר לכך תגלוש למטפיזיקה. בטח שמתם לב שניוטון עוד מדבר על "פילוסופיה", אבל הוא עצמו זה שכבר מפריד בין מה שיצמח ויהיה ל"מדעי הטבע", לבין מה שיהיה "מדעי הרוח". פעם הפילוסופיה הייתה לבדה, כללה בתוכה את מה שנקרא דאז "הפילוסופיה הטבעית". אריסטו נתן תשובה להכל, לא היה שם דבר – פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, מוסר, מדינה, ספרות – שלא כוסה בתאוריה שלו. הוא ענה לכל השאלות, הסביר הכל. היה בזה משהו מזמין, ממכר אפילו, ואלפיים שנה התרבות המערבית הייתה שבוייה בכבליו של אריסטו. גלילאו עמד למשפט על המרד שלו נגד אריסטו, ובימיו של ניוטון אפשר להגיד שהמרד הוכרע.

ולמי שאוהב לדבר על המוות של "הנרטיבים הגדולים" – אז הוא יכול למצוא אותו כאן. ניוטון לא רק ויתר על ההסבר, על האפשרות לדעת את הסיבה הראשונה והאחרונה לכל הדברים, אלא הגלה אותה מתחום העיסוק המדעי – מתחום החקירה שמדברת על העולם בו אנו חיים.

זה כמו הבדיחה הזאת של לואי סי.קיי. על הילד הזה ששואל למה ולמה ולמה. זה נכון שהשאלות לא נגמרות, אבל מתישהו התשובות כבר לא קשורות למדע, או שפשוט אין תשובות. המדע חוקר את מה שיש כמיטב יכולתו, אבל לא את מה שאין, ולכן גם לא יודע לענות על השאלה למה יש בכלל (ועל כך נרחיב בפרק הבא). ובסופו של הדבר התשובה היא באמת כמו שאומר לואי "שתוק ותאכל את הציפ'ס שלך".

אז יותר לא נגיד שהאבן נופלת כי זאת תכליתה, אלא נאמר שכוח הכובד הוא שמושך אותה (ונכמת בדיוק באיזה מהירות היא תיפול, ובאיזה כוח תפגע באדמה, ובאיזה מהירות ינוע השדר בנוירונים שלנו למוח שהאבן נפלה דווקא על הבוהן שלנו – ואם נהייה ילדים טובים אפילו נדע להסביר איך זה שאנחנו יודעים שדפקנו את הבוהן רגע לפני שהמסר על הכאב מגיע… שמתם לב לזה פעם?).

המרד הפריד את המדע מהתאולוגיה, או יותר נכון הפריד את המה והאיך מהלמה והלשם-מה. את הסיבה מהתכלית. אצל אריסטו להכל הייתה תכלית, לא רק לפעולות האדם. האבן נפלה כי תכליתה היא להיות למטה. האש עולה כי תכליתה היא להיות למעלה. הכוכבים נעים בספירות מעגליות כי זהו רצונם וטבעו המושלם של העולם… המהפכה הקופנריקאית, חוקי ניוטון, גמלו את הפיסיקה מתכלית. היום להגיד שכדור-הארץ מקיף את השמש כי זה רצונו, או שמכונית מגיעה למאה ארבעים קמ"ש כי זו תכליתה, ישמע לנו הזוי.

ברשותכם נעשה תחנה נוספת לפני שנגיע לדרווין, שתים-עשרה שנים לפני יציאתו לאור של "על מוצא המינים דרך הברירה הטבעית או שימור מינים עדיפים במאבק החיים", ונבקר לרגע חבר בשם איגנץ זמלוויס. זמלוויס היה רופא מיילד. הוא מצא את עצמו עובד במחלקה ששיעור המיתות של היולדות בה היה גבוה פי חמש מאשר במחלקה מקבילה. לאחר מותו של אחד מעמיתיו מזיהום שנגרם בעת ביצוע נתיחה על גופה, ולאחר שעקב אחר שגרת המחלקה העלה זמלוויס השערה – הרופאים מעבירים איתם חלקיקים כלשהם מהגופות ליולדות, וכך גורמים למחלה. להזכירכם זה היה כמה עשורים טובים לפני שהאנושות הבינה את תפקידם של חיידקים בהעברת מחלות. כמובן שצחקו על זמלוויס, אמרו שהוא מאמין באמונות טפלות, בכישוף, בתורת הנסתר, והדביקו לו כינויים מכוערים. הוא התעקש והרופאים הועילו בטובם לרחוץ ידיים במעבר בין חדר המתים לחדר היולדות. המיתות נפסקו. פשוט ככה. בשביל לשמוע את המשך הסיפור, ואת סופו הטרגי של זמלוויס, אתם מוזמנים להרצאה בה קורט וונגוט מציע אותו כגיבור המודרני, או לערך עליו בויקיפדיה. לדעתי מגיע לו מעט הכבוד הזה.

אתם מבינים. זמלוויס לא היה צריך תאוריה של חיידקים בשביל לעשות מדע, הוא לא היה צריך שום סוג של הסבר. הספיקה לו התופעה, לראות את הקשר בין ניתוח הגופות לזיהום. הספיק לו ניסוי פשוט – לשטוף ידיים בין לבין – בשביל להראות שהתאוריה שלו נכונה, בשביל להציל חיים. וזה בסופו של דבר הקסם הגדול של המדע – לא רק שהוא מראה לנו מה קורה, הוא גם מאפשר לנו לעשות משהו בקשר לזה. תסתכלו סביבכם, על המחשב בו אתם קוראים את הטקסט הזה, כל הבית שסביבכם, על כל מכריכם שלא מתו בפוליו ואבעבועות שחורות. כל זה בזכות זה שקמו אנשים טובים ואמרו – עזבו אותנו מסיפורים רגע, עזבו אותנו מלנסות לקשור הכל בסרט יפה ולענות על כל השאלות עד הלמה האחרון והלשם-מה הראשון. אנחנו לא צריכים את זה בשביל להבין את העולם שסביבנו, ובשביל לעשות משהו בקשר אליו.

ועכשיו אפשר להגיע לדרווין. האמת היא שרוב האנשים, גם בוגרי האוניברסיטה, לא באמת יודעים מה זה אבולוציה. זורקים משהו כמו "מוצא האדם מהקוף" או "השרדות הכשירים ביותר" וחושבים שזה מספיק ידע בשביל להתנגד או להסכים לתאוריה. האמת שתורת האבולוציה היום זה משהו הרבה יותר מורכב ממה שדרווין כתב עליו לפני מאה וחמישים שנה. בכל זאת מאז גילינו מחדש את הגנטיקה המנדלית, ולמדנו לא רק על קיומו של המטען הגנטי אלא גם לקרוא אותו. ובכל זאת הלוגיקה הבסיסית של דרווין עומדת, ולא סתם – הלוגיקה של "בחירה בדרך ברירה טבעית" היא טאוטולוגית, כלומר בלתי ניתנת להפרכה (ודווקא על זה אנשים רציניים מאוד טענו כנגדה שלא מדובר בתאוריה מדעית ואילצו ניסוח מחדש של המושג "כשירות", אבל זה כבר סיפור אחר). אפשר להגיד את זה כך: אם יש לי תכונה כלשהי שהופכת אותי עדיף במאבק בחיים, שעוזרת לי להעמיד עוד צאצאים, ואם אני מעביר את התכונה הזאת לצאצאיי בתורשה, אז גם הם יעבירו אותה הלאה, והלאה… וכך התכונה הזאת תתפשט באוכלוסייה. זה הכל. אם יש לי ניגון מיוחד שמגן עלי מכל צרה, ואני מלמד את ילדיי את הניגון הזה והוא מגן גם עליהם מכל צרה, והם מלמדים את ילדיהם – מובן מאליו שאנו, יודעי הניגון, נצליח יותר ממה שלא יודע את הניגון. התאוריה של דרווין אפילו לא דרשה את הידע שיש לנו בגנטיקה היום, ידע שתומך בה ללא עוררין – כל מה שהיא דרשה זה לפקוח עיניים ולחשוב בהגיון.

וזה כל העניין במאבק סביב האבולוציה, היכולת להעמיד גם את מדעי החיים על הסבר סיבתי, את החיים עצמם, שכל-כך רצינו לייחד אותן עם איזו סיבה רצינית ותכלית ראויה. המנגנונים השונים שגורמים לשונות ולברירה נמצאים בדיון מאז דרווין, וימשיכו להיות בדיון עוד שנים רבות, אבל דבר אחד מוסכם על כל העוסקים בתחום: "לדבר בביולוגיה אין משמעות אלא לאורה של האבולוציה" (דובז'נסקי).

כל עולם הטבע, הדומם הצומח והחי, מוסבר בדרך טבעית. ובדרך טבעית אנחנו מתכוונים חילונית. וכאן, בשעה טובה ומוצלחת, אני חושב שקבור הכלב (ואם מדברים על כלב – שמתם לב פעם לכמה דברים שונים לחלוטין אנחנו קוראים כלב?). אם כשניוטון פירסם את העקרונות להיות אתאיסט היה לגיטימי כמו שהיום מקובל להיות פדופיל, אז דרווין עומד כבר בנקודה אחרת לגמרי בזמן – כמה רגעים אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית, כמה עשורים ספורים לפני התפוצצות מדעית שתביא למכוניות ומטוסים וחשמל וחיסונים ולעולם שבו אתאיסטים לא רק שלא צריכים להצדיק את עצמם, אלא שלא פעם דווקא הדת נתפסת כמעין עודפות מיותרת שיש לנמקה בהסברים הגיונים תועלתנים…

ואם מדברים על חיסונים. מה שמעניין בימינו שלאנשי הדת יש בעלי ברית מפתיעים בקרב שלהם נגד המדע. כן, מדובר דווקא בכל מיני צעירים ליברלים, בעלי השכלה חילונית, לרוב אפילו גבוהה, שפתאום כופרים במדע ומחליטים על דעת עצמם לא לחסן את ילדיהם, או לא להשתמש בתרופות, ועוד כל מיני תופעות שעשור אחד אחורה היו שמורות לציבור החרדי בלבד.

אותם צעירים ודאי לא יתנגדו ללימודי אבולוציה בבתי ספר יסודי (למרות שאין לי מושג מה מלמדים או לא מלמדים בבתי הספר האנתרופוסופיים) אבל בסופו של דבר הם עומדים באותו הצד כמו מתנגדי המדע – אלו שמסרבים לאבולוציה, או לעדויות הגורפות להתחממות גלובלית, או כל סוג אחר של הכחשה מדעית.

המדע החילוני, שוויתר על הסיבות הראשונות והאחרונות, על הלָמָּה ולְמָּה, השאיר אותנו במדבר של האיך והכמה. איך וכמה זה חול, זה חומר. זה גם למה המדע כל-כך אפקטיבי, למה הוא שינה לגמרי את העולם שבו אנחנו חיים בפרק זמן קצר להפחיד. וכמו דור המדבר גם אנחנו מתגעגעים לסיר הבשר, לעולם יציב שנשען על כתפיו של אטלס, או של צב ענק שעומד על ארבע פילים. עולם שנברא לשם משהו, שמתקדם לאנשהו. בו לתנועת הכוכבים ולקיום האנושי ולכל דבר הייתה משמעות, הייתה תכלית. זה הדבר אליו מתגעגעים הדתיים מתנגדי האבולוציה, והניו-אייג'סטים הסולדים מהרציונלית המדעית האמפירית. אבל מאוחר מדי, למצרים לא נחזור, ואולי אנשים יהיו מוכנים לחיות בלי דוד חשמלי, בלי מוזיקה דיגיטלית וספרים – אבל קשה לי להאמין שמישהו יבחר לראות את בנו מת מזיהום שהתפתח מפציעה בגלל שהוא סירב להשתמש ביוד ואנטיביוטיקה. קשה לי להאמין שהורים יבחרו ביודעין לראות בשובו של הפוליו, או שיולדת תרשה לרופא לגשת אליה ללא ששטף את ידיו קודם.

העניין הוא שהמדע לא אמר לאנשים להפסיק לשאול לָמָּה ולְמָּה, הוא פשוט הראה איך אפשר לשאול  בצורה נכונה על שאלות של מה איך וכמה – וגם לענות עליהן.

ככל שאני זוכר במעומעם מה לימדוני על אודות אלוהים, אני יכול לומר: "תהא האמונה באלוהים מה שתהא, ודאי אין זו אמונה בדבר-מה שניתן לבדוק אותו או למצוא דרכים לבדיקתו". (ויטגנשטיין)

יותר מדי נפוץ השימוש בקוונטים בכל מיני דיבורים על רוח. מכניסים את עקרון אי-הודאות של הייזנברג למחשבות על אלוהים, את קריסת פונקציית הגל להרהורים על נפש האדם, או משתמשים בתיעול קוונטי להסביר נסים בתקופת המקרא. מנצלים את האיך והמה והכמה להסביר לָמָּה ולְמָּה. מערבבים מין בשאינו מינו. זוכרים שאמרנו שפיסיקאי לא יבוא להרצות על תורת היחסות בבית כנסת? תורת הכבידה לא באה ללמד אותנו מוסר, ועשר הדיברות לא באו לספר איך נברא העולם. לכל דבר יש שאלה מתאימה, וכלים מתאימים לחפש בו תשובה.

וכאן מסתתרת טעות אפיסטמית כפולה. לא רק סוג השאלה שיש לשאול – אם למה או איך, מה קורה או מה ראוי שיקרה – אלא גם איך עונים על שאלה. מתי יש להשתמש בכלים מדעיים ומתי לא.

בקטע מתוך התוכנית הראשונה של "The Colbert Report" טבע הסאטיריקן סטיבן קולברט את המונח "אמיתנות" (truthiness), שזו האמת ש"אתה מרגיש שהיא נכונה, מהבטן, בלי קשר לעובדות". וזה חלק גדול מתופעת הניו-אייג' של ימינו, התפיסה שמקור הסמכות לאמת הוא פנימי, לא סמכות חיצונית רבנית כלשהי וגם לא סמכות מדעית. וגם סמכותו הפנימית של האדם שסועה – האם מקור הסמכות של אדם על עצמו הוא במחשבה האנליטית או ברגש האינטואיטיבי.

יש אנשים שחושבים מהלב, ויש אנשים שמרגישים מהמוח – ובשני המקרים משתמשים באיבר הלא נכון.

ויכול להיות שבשאלות של משמעות ותכלית יש ערך לפנייה פנימה, אפילו שלא נראה שאיש באמת יכול לדון בשאלות האלו ללא פניה למסורת, לסמכות היסטורית חיצונית, לכל הפחות לשפה שהוא מדבר וחושב בה. אבל גם אם בסופו של דבר השיפוט הסופי בימינו מתבצע בפנים, בדרכים של רגש או אינטואיציה או שיקול שכלי עצמאי – שאלות של מה וכמה לא יכולות להענות ככה.

רוצים לדעת אם חיסונים גורמים לאוטיזם? בבקשה, אתם מוזמנים לקרוא את המחקרים האחרונים שיצאו. אין לכם את הידע והיכולת (או הרצון) לקרוא מחקרים – אז תאלצו לסמוך על מישהו שכן יש לו הידע והיכולת שעשה זאת. כן, עולם הרפואה היום עוות מאוד על-ידי כוחות השוק (כמו העולם כולו) אבל זה לא אומר שהשיטה המדעית עצמה הושחתה. למען האמת אי-אפשר להשחית מתודה – אפשר רק לשגות במימושה. כל עוד אתם לא קמים בבוקר ומחליטים לוותר על המעלית ופשוט לקפוץ מהחלון, כל עוד ברור לכם שלא תתנו לרופא להתקרב אליכם לפני ששטף את ידיו – כנראה שאתם עוד מבינים שהעולם בחוץ נוהג לפי חוקים מסוימים, שההיקש האינדוקטיבי (כלומר היכולת להסיק מן הפרט אל הכלל) הוא אכן הדרך שמנחה אתכם בפעילות שלכם בעולם החומר, ולא הרגש.

אם אני מדליק את הדוד אחרי עשרים דקות יהיו מים חמים. אם אני אוכל אני אהיה שבע. אם אני לא שותה כל היום אני מקבל כאב ראש. כמה קל לכולנו לעשות מדע אינדוקטיבי – לקחת נתונים זמינים ולבנות על פיהם תאוריה, שאפילו יש לה תחזיות. ואפשר גם לעשות ניסויים. האם להדליק את הדוד יותר זמן ייצור יותר מים חמים? האם לאכול יותר יעשה אותי שבע יותר? האם להפסיק לשתות לעוד כמה ימים יפסיק את הכאב ראש או יחמיר אותו?

כל יצור חי יודע לעשות מדע כזה, לא רק יונקים. לנו יש יכולת ללמוד מיום ליום, בפרק חיים אחד – ואפילו להעביר את המידע הנרכש שלנו לדור הבא. "בן, אם תדחוף את המחוגה לשקע זה יהיה לך מאוד לא נעים". תורשה בדרך של חינוך, לא משהו שמייחד את המין שלנו, אבל בהחלט משהו שהתמחנו בו. יצורים פשוטים יודעים לעשות את זה בין דורות, בדרך של מוטציה ותורשה ובחירה – זו בדיוק ה"ברירה הטבעית" הזאת שדיברנו עליה. לאורגניזם הפשוטים יותר אין יכולת למידה, אבל הם מפצים על כך בכלים אחרים. יש יתרון שהם מתרבים הרבה יותר מהר מאתנו, יש להם הרבה יותר דורות שבהם יכול להיווצר שינוי, ואוכלוסיות ודורות שבהם תתבצע הבחירה על השינוי. בעצם "ברירה טבעית" היא מנגנון חי לוגי שלא רק מעביר מידע אלא משפר אותו. כל מה שמועיל נשאר, כל מה שמזיק נמחק. ווירוס השפעת פיתח תכונה שגורמת לו לעשות לנו אפצ'י וככה משפר את היכולת שלו להתפשט? – הוא יתפשט ואיתו התכונה ואיתו האפצ'י. וירוס נהייה קטלני מדי והורג אותנו לפני שהוא מספיק להתפשט? הוא לא יתפשט וגם לא התכונה הרצחנית שלו (וזה בדיוק למה האיידס הסבלני היה מחלה "מצויינת" בעוד שהאבולה הרצחנית מדי לא באמת מסכנת אותנו). אפשר להגיד שאבולוציה עובדת לפי העיקרון הפשוט של whatever works. ומי שמעמיק מגלה שמודלים של למידה ומודלים של אבולוציה לרוב שקולים זה לזה.

המדע החדש חיבל בדתות הגדולות של פעם, לקח מהם את הסמכות לענות על כל השאלות והוכיח שהוא טוב מהן במתן תשובות לשאלות מסוימות. בעצם החילון, הרעיון של חול, נוצרו אז. אבל המדע לא יכול לענות על כל השאלות, והמחשבה של הנאורות שאם נבין מספיק טוב כמה ומה ואיך אז נדע מתוך זה גם למה הייתה אווילית בדיוק כמו המחשבה שהבנה עמוקה של למה תניב גם תשובות לכמה ומה ואיך.

מה שקרה עם עליית הניו-אייג' זה שהדת הופרטה. בתהליך שחציו חילון וחציו הדתה (או הרחנה, למי שהמילה דת עושה לו אלרגיה אבל חובב רוחניות), הדת נלקחה מהמוסדות האחראים עליה וניתנה ליחיד שידאג לה בעצמו. האדם המודרני כבר אולי לא יעשה לעצמו רב, לא יפקוד בית כנסת, ויבחר בעצמו איזה הלכות (אם בכלל) "מתאים" לו למלא. אולי "כשרות קהילתית" תחליף את הכשרות של הרבנות. כל אלו תהליכים של חילון, אבל מצד שני האדם לוקח על עצמו אחריות. הוא מקור הידע, מקור הסמכות, לכל פעולה שלו יש משמעות, תכלית – בכל רגע הוא מבצע הכרעה בעלת ערך. החברה נהיית דתית פחות, בעוד הפרט נהייה דתי (או רוחני) יותר.

ולכן, בין החילון של החברה להדתה של הפרט, חשוב להבחין בעוד מקום בו מתבצע מאבק בין קודש לחול – בידע עצמו. את המאבק הזה אפשר לראות במאבק של דתיים נגד לימודי אבולוציה, או בכלל נגד לימודי חול, ובמאבק של אנשים שהפנימו את ערכי הדת (גם אם לא חושבים על זה ככה) נגד החיסונים, ובעצם נגד הסמכות המדעית של הרופא, נגד המחשבה המדעית עצמה. מהללים את נרקיס וסולדים מגולמונד. המאבק מתחילתו היה לא רק על רכוש הכנסיה, ועל שאלות של מוסר – אלא על הידע כולו. על מי ישאל את השאלות ויענה להן. ולא סתם, ארבע מאות שנה אחרי, אנו עוד מכירים את משפטו של גלילאו על-ידי האינקוויזיציה הנוצרית.

גלילאו: (כמעט בהכנעה) רבותי, האמונה בסמכותו של אריסטו היא דבר אחד, והעובדות, שאפשר למשש ביד, הן דבר אחר. אתם אומרים שעל פי אריסטו ישנן שם למעלה ספירות של בדולח, ומשום כך תנועות מסוימות אינן יכולות להתבצע, מכיוון שהכוכבים יהיו חייבים להבקיע את הספירות הללו. אבל מה אם תוכלו להיווכח בקיומן של התנועות האלו? אולי זה אומר שספירות הבדולח אינן קיימות? רבותי, אני מבקש מכם בכל ההכנעה שתאמינו למראה עיניכם." (מתוך "חיי גלילאו", ברטולד ברכט)

האמת היא שדווקא מה שקשה להתמודד איתו במדע המודרני הוא העדר הטוטאליות שלו, היכולת שלו לא לדעת. העובדה שמדען עומד מול ילד אוטיסט ואין לו שום תשובה לתת. וגם במקרים שיש לו תשובה לגבי איך הגענו לאן שהגענו, כמו תורת האבולוציה, היא לאו דווקא נותנת לנו משהו. לא נבראנו לשום מטרה מיוחדת, אין שום תכלית ספציפית בדרך שבה אנחנו נמצאים, ביכולות המנטליות שלנו. כך זה קרה, היה מין כזה, ואז מין כזה, ואז התפתח ממנו מין אחד שהיום הוא שימפנזה, ומין אחר עבר התפתחות אחרת והיום הוא אנחנו – והנה עדויות פלאונטולוגיות, והנה עדויות גנטיות, ולא, זה לא אומר איך לחיות, או מה טוב ומה רע, אין פה תשובות על מוסר, על רוח – זה רק חומר, רק חול. זה כל העניין. זה מה שהמדע אמור לעשות, מה שהוא יודע לעשות.

כמעט כולנו רוצים יותר, החומר לבדו לא מספק אותנו. אנחנו רוצים תשובה לכל השאלות, ובעיקר לשאלת הלמה. או כמו שחרז בוקונון, בספרו של וונגוט "עריסת חתול":

Tiger got to hunt,
Bird got to fly;
Man got to sit and wonder, "Why, why, why?"

Tiger got to sleep,
Bird got to land;
Man got to tell himself he understand.

המדע לא יכול לענות על השאלות, לא יכול להגיד שהוא מבין. כאמור, לידתו היא בדיוק בוויתור על האפשרות הזאת של הבנה. מדען שעובר מעיסוק דקדקני במה כמה ואיך ומתחיל לספר על סיבות ראשונות או אחרונות כבר לא מדבר כמדען, כאיש חומר, אלא כאיש רוח (וניתן למצוא כאן בבלוג דברים שכתב ארווין שרדינגר, זוכה פרס נובל לפיזיקה, על נפש האדם). המדע הוא תהליך חקירה אין-סופי, דקדקני, שכל צעד מעיד על הצעד הבא, כל תוספת ידע רק חושפת עוד שיש לדעת, עוד לא-ידוע. המדע אולי מספק לנו קורת גג ומזון ותרופה ואפילו מקלחת חמה – אבל הוא לא מספק נחמה..

הבעיה השיווקית של האמת המדעית היא בדיוק שהיא אינה נשגבת, אינה מתגלה באש וקול שופרות – אלא שהיא קטנה, חילונית, שהדרך אליה לרוב עוברת דרך מה שמזכיר יותר חשבונאות מאשר נבואה. המדע לא נותן לנו לישון ולנחות ולהגיד שאנחנו מבינים.

מצחיק שיש אנשים שדווקא רוצים לקחת את החשבונאות המדעית להוכיח את קיומו של האל. לקחת קוונטים או תדרים ולאנוס אותם על איזו רוחניות, להכות בפיזיקה עד שהתפוך למטאפיזיקה. כמו פעם, כשהמדע היה רציונאלי ולא אמפירי ובסתירה למשמעות של אמונה, היו ממציאים כל מיני הוכחות לוגיות לקיומו של האל.

אילו הייתה כאן עדות, זה היה הורס למעשה את כל העניין. (ויטגנשטיין)

יש יתרון במגבלה של המדע, ביכולת שלו לענות בהצלחה כמעט נסית על שאלות מסוימות אבל לא להתייחס כלל לאחרות. המדע מטפל בחול ומשאיר לנו להתעסק בקודש – במה שאנחנו בוחרים להבדיל, לייחד. מעבר כל החומר שסביבנו נותר לנו החופש והבחירה. לעולם לא תהייה תאוריה סופית של תכלית וטעם, תמיד אנחנו נדרש, לא משנה אם דרך סמכות חברתית או פרטית, אם דרך התבוננות פנימית או לימוד מסורת אמינה או התמסרות דתית, לבחור.

רוצים תשובות גדולות לשאלות גדולות, רוצים לדבר על משהו שהוא מעבר לחומר ולחול? רוצים לדבר על האין-דבר? יש מתודות עתיקות בכמה סדרי גודל מהמדע המודרני שעוסקות בעניין. יש מתודות מהמזרח והמערב ומהעוד יותר מערב האינדיאני. יש דרכים של חקירה חיצונית לעסוק בשאלות האלו, ויש גם שיטות (אופנתיות מאוד בימינו) פנימיות לחקור אותן. יש המון סיפורים שאפשר לספר, המון דרכים לספר אותם. וגם כאן יש אתגרים מעניינים.

לבחור בדרך אתית מסוימת, לבחור למה אנו מקנים ערך, לתת את יופינו לחיים, לראות אותם כיפים. המדע לא יכול ולא אמור לתת לנו את התשובה הזאת. ורק אנחנו, האדם הפרטי, מחויב להמשיך ולשאול, ואולי מדי פעם להגיד לעצמו "אני מבין" בוקונוניסטי, לספר לעצמו שקר יפה שיהפוך את העולם הזה לגן-עדן. זו המשמעות של לחפש את התשובות לשאלות הנכונות במקומות הנכונים – להבדיל בין שאלות שהתשובות עליהן לובשות את הצורה החדה והברורה של המִספּר, לשאלות שניתן לענות עליהן רק במלבוש החי והנתון לפרשנות של הסיפּור, או פשוט בשתיקה.

[זה התחיל כרצון לכתוב משהו אל אובולוציה וחשיבה מדעית, אבל התפתח משם. אני מקווה עוד לעבד את הטקסט ואולי שיום אחד יהיה פרק ראשון מפרויקט בשם "שפת המצר" שיהווה איזו הליכה נעימה וסקרנית על השפה שבין חומר ורוח… בואו נראה. לפרק השני יקראו "לדבר על האין-דבר", שזה כבר סיבה מספיק טובה בשביל לכתוב אותו.]

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “לשאול את השאלה הנכונה

  1. תורת האבולוציה היא מצד אחד הטענה הטאוטולוגית/קומונסנסית שהזכרת, ומצד שני הטענה הלא לגמרי מוכחת או קומונסנסית שתכלס ככה התפתחו כל בעלי החיים שאנחנו מכירים היום בכדור הארץ.
    לא ברור גם בשביל מה הטענה הזאת טובה, כמו שכתבת בעצמך היא לא עוזרת לנו לעשות כלום בהווה או לחזות התפתחויות עתידיות, כלומר היא קרובה מאוד למטפיסיקה וטובה בעיקר לדבר אחד – לספק כלי נשק פילוסופי לאתאיסטים. דווקא כאתאיסט אני לא אוהב את הניסיון להצמיד לאבולוציה את תו האיכות ״מדע״.

    • אני לא יודע אם כתבתי שהאבולוציה לא עושה כלום בהווה או לא עוזרת לנו לחזות התפתחויות עתידויות, ואם נוצר רושם כזה אני אדאג לערוך אותו החוצה בגרסאות מתקדמות יותר של הטקסט. לא רק שאני לא מסכים עם שני הטיעונים, הם גם פשוט לא נכונים. אבולוציה עושה המון בהווה, גם כתאוריה הסברית וגם כתאוריה נבואית. יש אינספור ניסוי מעבדה שמאששים את האבולוציה, וחושפים כל מיני מנגנונים שדרכה היא עובדת, ויש כמות מרשימה של ממצאי מאובנים וממצאים גנטים. ואם אתה לא מאמין בכוחה הנבואי של האבולוציה אתה מוזמן לעשות מה שרבים עושים ולהפסיק לקחת אנטיביוטיקה ברגע שהמחלה עוברת ולעזור להתפתחותם של זנים עמידי אנטיביוטיקה… אפשר אולי להגיד שהניסוח הפשוט והפשטני של האבולוציה הוא טאטולוגי, אבל אפילו לו בפני עצמו היה ויש כוח הסברי עצום ששינה לגמרי את הדרך בה עוסקים במדעי החיים. כן, יש דיונים עד היום, והסינתזה האבולוציונית המודרנית, שהיא התאוריה המובילה היום היא בוודאי עוד תעבור שינויים רבים – בדיוק כמו שתאוריות פיסקליות עברו ועוברות שינויים. זה הקטע במדע, שהוא מסמן לא רק מה שיודעים, אלא את מה שעוד יש לדעת.
      http://en.wikipedia.org/wiki/Objections_to_evolution#Scientific_acceptance

      • אתה לא מתייחס להבחנה שעשיתי בין האבולוציה כטענה היסטורית והאבולוציה כמנגנון, אין מחלוקת שהאבולוציה היא מנגנון קיים, יש מחלוקת האם היסטורית המנגנון הזה הוביל להתפתחות כל המינים על פני כדור הארץ או שלא. אין גם שום דבר לעשות בהווה עם הטענה ההיסטורית והיא לא עוזרת לניבויים עתידיים מעצם העובדה שהיא טענה היסטורית.
        למה משקיעים כל כך הרבה במחקר היסטורי?

        ואחרי הכל כמו שאומר טקסטבוק של הפילוסופיה של הביולוגיה, הניסוי היחיד שיכול להוכיח את הטענה הוא ״experiment that begins with a random col- lection of early-Earth molecules and produces complex, intelligent species like us over a period of about 3.5 billion years of unmanipulated evolution by natural selection. The biologist must admit that no such experiment, or even one close to it, is in the offing
        So, why are biologists so strongly convinced that Darwinian natural selection underlies evolution? The reason is that natural selection—random variation and environmental filtration—is the only mechanism known in nature that can produce adaptation״

        זה ממצה את הענין, אין שום דרך לעשות ניסוי שיוכיח שזה מה שבאמת קרה היסטורית, אז למה אנשים מאמינים בזה? כי אין לנו סיפור אחר לספר על ההיסטוריה.

        אבל למי שמוכן להניח ישויות תבוניות אחרות יש סיפור אחר לספר – כל המאובנים, הגנטיקה ואפילו המנגנונים הפיזיולוגיים הלא מושלמים יכולים להשתלב בסיפור שלו (אבל הוא צריך להפסיק להניח שהיישות שלו מושלמת, מה שמשתלב יותר טוב עם דתות מזרחיות או מערביות קדומות).

        וכאן בדיוק ההבדל בין תיאוריה מדעית, שהיא הסיפור הטוב ביותר שיש לנו לספר על ההווה, שאפשר לבדוק אותו בהווה, ולנבא בעזרתו את העתיד, לספקולציה היסטורית, שהיא אולי הסיפור הטוב ביותר שיש למערכת כלשהיא של הנחות מטפיסיות (במקרה הזה הנטורליזם), לספר על העבר, אבל כל עוד אין לה שום דרך לבדוק או להביא הוכחה כלשהיא שלא יכולה להשתלב באותה מידה בסיפור עם הנחות מטפיסיות אחרות, אין סיבה טובה להניח שהסיפור שלה הוא ״מדע״ והסיפורים האחרים לא (ולא, זה שההנחות המטפיסיות האלו משתלבות טוב עם כל ההסברים שלנו על הטבע הדומם לא צריך לחזק את האמונה שלנו בהן, זאת בדיוק המחלוקת, האם הדומם יכול להסביר את החי ובעתיד עקרונית גם את הנפש והרוח או שעקרונית הוא לא יכול. וכאן גם אנשים כמו ליבוביץ שהזכרת, טענו שעקרונית הוא לא יכול, ושחשוב לזכור שכשאנחנו עושים ביולוגיה אנחנו חוקרים ״מנגנונים שפעילים בחי״ – כלומר את החלק הדומם שמתקיים בחי, אבל לא את החי עצמו.

      • אשמח אם תסביר ותביא מחקרים שמראים איך חוקרי אבולוציה הראו לנו שמוטב לקחת אנטיביוטיקה 10 ימים ולא רק 5, באותה מידה יכולתי לחשוב בהתאם לאבולוציה שלקחת אותה 10 ימים יגביר את הסיכוי שיווצרו חיידקים עמידים ועדיף דווקא לקחת 5. למיטב ידיעתי המחקר בנושא היה אמפירי/אינדוקטיבי ויכל להתקיים באותה מידה גם אם לא היינו מכירים את תורת האבולוציה והיא לא תרמה לו דבר.

      • כמו כן אם תוכל להסביר איך בדיוק השתנתה הדרך בה אנחנו עוסקים במדעי החיים בעקבות האבולוציה, מה ההבדל העקרוני לדוגמא בין המחקרים שקלוד ברנר ערך לפני שהכיר את האבולוציה והמחקרים שערך אחריה או המחקרים שעורכים ביולוגים היום?

      • אני מניח שאתה שם-לב שאתה מנהל דיון שלא קשור בכלל לנושא של הרשומה לעיל, ושלא קשור גם לבלוג הזה, שהוא לא מתיימר ולא רוצה להיות בלוג מדעי, או בלוג על פילוסופיה של המדע. ומילא שאי-אפשר לנהל דיון כזה בתגובות לרשימה שמופיעה בבלוג על עניינים רוחנים, גם נדמה שאתה לא מעוניין בדיון אלא להוכיח שאתה יודע כל מיני דברים, שזה באמת טוב יפה, אבל לא מעניין מדי. בכל מקרה אני אגיב עוד קצת עכשיו ולא יותר מזה.
        לגבי התפתחות המינים על כדור-הארץ – כמו שציינת אין שום תאוריה מדעית חלופית לתאוריות האבולציוניות (חשוב להבחין שמדובר בתאוריות, ולא בתאוריה). הסיפורים הדתיים הם כמובן לא תאוריות מדעיות, כי אין להן שום עובדות מסייעות או סותרות. לאבולוציה (כלומר לזרמים שונים ולתאוריות שונות שאנחנו קוראים להם בגסות אבולוציה) דווקא יש. יש חוליות חסרות, יש ממצאים פלאונטולוגים וגנטים שתומכים בגישה מסויימת וסותרים אחרת, ובלאגן שלם נעשה סביב מאובן אחד שהסתכלו עליו הפוך. ניבויים מדעיים זה לא רק להכריז מראש על דברים שיקרו – אלא גם לחפש אחר דברים שלפי התאוריה היו צריכים לקרות – כמו חוליות חסרות בעץ החיים לדוגמה. בכלל לא היינו יודעים לחפש, או לתת פשר לממצאים שאנחנו מוצאים, ללא תאוריה התפתחותית.
        חשוב להזכיר שוב שיש ממש מחנות מתנגדים (שנלחמים זה בזה כמעט עד זוב-דם, או לפחות עד זוב קריירות אקדמיות), ורק הצורך שלנו לנהל דיון גורם לנו להתנהג כאילו יש כזאת תאוריה אחת שנקראת "אבולוציה" – קשה לטעון שלגולד לדוקינס לקימורה ללינץ' או לחברים האחרים בתחום יש הסכמה לגבי תאוריה התפתחתוית אחת. תוכל גם למצוא מאמר עמדה מלפני בערך חודש בנייצ'ר שבו נשאל האם יש צורך לנסח מחדש את הסינתזה המודרנית או לא. כמובן שהדיון פתוח וישאר פתוח. מה שבטוח שאין שום הסבר שלא לוקח מנגנון של התפתחות איפהשהו בסכמה, אפילו אלו שטוענים שכמעט כל השינויים בטבע נגרמים מתהליכים נטרלים אקראיים, ולא מברירה. גם הם נדרשים לברירה הטבעית, אם לא כמנגנון ש"מקדם" שינויים מוצלחים, אז לפחות כמנגנון ש"מנקה" שינויים לא מוצלחים.
        לגבי עניין האנטיביוטיקה – אני לא אטרח לחפש מחקרים, אתה יכול לעשות את זה טוב בדיוק כמוני. בדיוק התפרסם בנייטצ'ר מחקר יפה מהמעבדה של נטלי בלבן באונ' העברית על עמידות של חיידקים למחזורים של אנטיביוטיקה. קנה כחול לבן כמו שאומרים.
        בכל מקרה הרעיון בלקיחת אנטיביוטיקה עד לסיום הטיפול היא כדי לחסל לגמרי את כל אוכלסיית החיידקים, ולא להשאיר דווקא את הפרטים העמידים ביותר, ששרדו את הימים הראשונים של הטיפול ומהם תתפח אוכלוסיה חדשה שבפעם הבאה שיופעל עליה לחץ אבולוציוני על-ידי אנטיביוטיקה תשרוד כולה את הימים הראשונים של הטיפול, ואולי גם תמצא את הדרך (באמצעות מוטציה וברירה טבעית!) לא להיות מושפעת מהאנטיביוטיקה כלל. האמירה שלך שהפעלה של יותר לחץ "תגרום" לחיידקים לההפך עמידים יותר, או "תיצור" חידקיים כאלה, היא בדיוק ההפך מחשיבה אבולציונית, זה בדיוק מה שדרווין פטר אותנו ממנו. אני בטוח שיש באינטרנט הסבר פחות מנפנף ידיים מזה, ואני בטוח שאתה יכול למצוא אותו.
        לגבי המחקרים של קלוד ברנר… אין לי מושג. לגבי מחקרים אחרים בביולוגיה – קשה לי להאמין שיש בימינו מחקר שלא מיודע מתאוריה של אבולוציה – אבל שוב, לא באמת ניסחת שאלה, ואני לא באמת מסוגל לנסח תשובה, אז כל זה דיי חסר טעם. בוא נפסיק עכשיו.
        מקווה שתמצא את התשובות לשאלות שלך, האינטרנט מלא במקומות שאשכרה עוסקים במדע שכותבים בהם באנשים שמבינים בנושא הרבה יותר לעומק ממני.

  2. אני מנסה לגרום לשנינו לחשוב, החיפושים באינטרנט בדיוק גרמו לי לחשוב שאתה טועה בנושא האנטיביוטיקה – אתה כותב שהרעיון הוא ״לחסל לגמרי את כל אוכלסיית החיידקים, ולא להשאיר דווקא את הפרטים העמידים ביותר, ששרדו את הימים הראשונים של הטיפול ומהם תתפח אוכלוסיה חדשה שבפעם הבאה שיופעל עליה לחץ אבולוציוני על-ידי אנטיביוטיקה ״

    אבל או שמתפתחת בחיידק עמידות או שלא, אם היא כבר התפתחה עוד ימים של אנטיביוטיקה לא יהרגו אותו, להיפך הם יתנו לו יתרון ויאפשרו לו להתבסס בזמן שכל חבריו הלא עמידים שהתחרו איתו קודם על אכלוס המעיים מתים סביבו.

    הרעיון הוא פשוט – לעובדה שיש חיידקים עמידים ושאם נותנים x ימים ולא y אנטיביוטיקה לא הגענו בעזרת תאוריה אבולוציונית כלשהיא אלא פשוט באמצעות מחקר אמפירי שבדק מה קורה כשנותנים x ימים אנטיביוטיקה ומה קורה כשנותנים y ימים. זה בדיוק אותו דבר כמו המחקר שהזכרת שבדק כמה יולדות ימותו אם נשטוף ידיים לפני שמיילדים וכמה לא, שני המחקרים לחלוטין לא תלויים בתיאורית האבולוציה, וכך לטענתי גם כל המחקרים האחרים בביולוגיה של התא, ביוכימיה, פיסיולוגיה, גנטיקה מולקולרית או כל תחום אחר בביולוגיה שאשכרה מלמד אותנו משהו חדש על העולם. אתה העלת טענה שזה לא ככה, ואם אתה מתייחס אליה ברצינות, אז בבקשה – צא ותביא מחקרים מהתחומים הנ״ל ותסביר למה הם לא יכלו להתקיים אם לא היו לנו תאוריות אבולוציוניות.

    לגבי הטענה שאני לא מגיב לענין, אני מנסה להסביר למה לדעתי מתנגדים לתורת האבולוציה (כי היא תאוריה פילוסופית שמתחפשת לתאוריה מדעית והסיבה העיקרית לקיומה ולפופולריות שלה היא כי היא משמשת נשק בידי אתאיסטים נגד הדת, אנשים דתיים מבינים את זה ולכן מתנגדים לזה), אם זה לא הנושא אולי כדאי שתשנה את נושא הפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s