על דטרמיניזם ורצון חופשי | ארווין שרדינגר

קטע זה מופיע כאפילוג בסופו של ספר קצר בשם "מה הם החיים" משנת 1944 שכתב ארווין שרדינגר, חתן פרס נובל לפיסיקה ואחד מאבות מכניקת הקוונטים. הספר מעמיק בבסיס הפיזיקלי לתופעת החיים והשפיע רבות על המחקר בתחום, כולל ביסוס תיאורטי והשראה לגילוי מבנה ה-DNA. האפילוג תורגם מהמקור האנגלי.

אפילוג – על דטרמיניזם ורצון חופשי

כפרס על המאמץ הרציני שלקחתי על עצמי ללא מורא וללא משוא פנים לברר את הפן המדעי של בעיית החיים, אני מבקש להוסיף את נקודת מבטי, הסובייקטיבית כמתבקש וכהכרח, לגבי ההשלכות הפילוסופיות.

ראינו בעמודים הקודמים שאירועים המתרחשים בגוף היצור החי ושתואמים לפעילות בתודעתו, למודעות העצמית שלו, או לכל פעולה אחרת, גם אם הם לא לגמרי נקבעים מראש, אזי לכל הפחות הם נקבעים מראש בצורה סטטיסטית. אני רוצה להדגיש כאן שלדעתי, ובניגוד לדעה שמחזיקים בה במחוזות מסוימים, אי-היקבעות קוונטית לא משחקת שום תפקיד ביולוגי, חוץ מאולי בהגברת האפקטים האקראיים לגמרי במהלך התחלקות, מוטציה וכיוצא באלו מקרים ברורים ומוכרים היטב. למען הוויכוח הרשו לי להתייחס לכך כעובדה, כמו שכל ביולוג לא-משוחד היה עושה, אם לא התחושה הלא-נעימה של "להכריז על עצמך כמכני לחלוטין", ומאחר וזה עומד בסתירה עם הרצון החופשי המוכר לנו מהסתכלות עצמית.

בואו נבחן האם אנו יכולים לתאר מסקנה נכונה ולא פרדוקסלית משתי ההנחות הבאות: 1. גופי פועל כמנגנון לפי חוקי הטבע. 2. אך בכל זאת אני יודע, על-פי התנסות ישירה ובלתי ניתנת לערעור, שאני הוא זה שמכוון את תנועות גופי, תנועות להן אני משליך תוצאות שעומדות בהתאמה לכוונותיי ואף משמעות – ולכן אני חש ולוקח עליהן אחריות. ההיסק היחיד האפשרי משתי עובדות אלו, לדעתי, הוא שאני, אני במובן הרחב של המילה, כלומר כל תודעה תבונית שאי-פעם אמרה או חשה "אני", אני הוא האדם הזה, אם בכלל, ששולט בתנועת גופי לפי חוקי הטבע.

בתוך השדה החברתי שבו תפיסות מסוימות (שפעם הייתה, ואולי עדיין יש להן משמעות רחבה בחוגים אחרים) צומצמו ודוקדקו, יהיה זה מעשה נועז לנסח את ההיסק במילים הפשוטות שהוא דורש לעצמו. במונחים נוצריים להגיד "ולכן אני אלוהים הכל יכול" נשמע גם כניאוץ וגם כשיגעון. אך אנא, זינחו את משמעויות הלוואי הללו לרגע ושיקלו אם ההיסק לעיל אינו הכי קרוב שיגיע הביולוג להוכיח את אלוהיו ואת נצחיותו באבחה אחת.

כשלעצמה תובנה זו אינה חדשה. העדויות המוקדמות ביותר, למיטב ידיעתי, מתוארכות מלפני אלפיים וחמש מאות שנה או יותר. האופנישדות המוקדמות מכירות בזהות בין אטמן וברהמן (העצמי האישי שווה לעצמי הנצחי הכל-מקיף כל-מבין). במחשבה ההודית, הרחק מלהיות דבר ניאוץ, זהו עיקרה של התובנה העמוקה ביותר לטבעו של העולם. משאת נפשם כל חכמי הודנטה, אחרי שלמדו לומר זאת במילים, היתה לאמץ ולהטמיע לתוך תודעתם מחשבה טמירה מכל זו.

שוב, מיסטיקנים של מאות רבות, תיארו כל אחד ובצורה עצמאית את החוויה הייחודית שבחייהם או חייהן במילים שאפשר לתמצת למשפט: DEUS FACTUS SUM, הפכתי לאלוהים חיים. עבור האידאולוגיה המערבית מחשבה זו נותרה כזרה, למרות שופנהאואר ורבים אחרים שעמדו לצידה, ולמרות אותם אוהבי אמת שכאשר הביטו זה בעיני זו הפכו מודעים לכך ששמחתם ומחשבתם היא, לא רק דומה או זהה, אלא אחת. אך הם, בדרך כלל, עסוקים מדי רגשית מכדי לעסוק בחשיבה בהירה, בחינה בה הם דומים עד מאוד למיסטיקן.

הרשו לי עוד כמה הערות. מודעות מעולם לא נחווית ברבים, רק ביחיד. אף במקרים הפתולוגים שבם המודעות מתפצלת או מוכפלת שתי התודעות מתחלפות ולעולם אינן מופיעות במקביל. בחלום אנו מגלמים מספר דמויות בעת ובעונה אחת, אך בצורה מסודרת: אנו אחת; בה אנו מדברים ופועלים, מצפים בקוצר רוח לתשובה או לתגובה של דמויות אחרות, לא מודעים לעובדה שאלו אנו ששולטים בהן בדיוק כמו בנו.

איך רעיון זה של ריבוי (אליו מתנגדים כותבי האופנישדות) עלה כלל? התודעה מוצאת את עצמה קשורה בצורה אינטימית ותלויה במצב הפיזי של אזור מסוים ומוגבל של חומר – הגוף. (חשבו על השינויים שעוברת התודעה בזמן התפתחות הגוף, בגיל ההתבגרות, בבגרות, בזקנה וכיוצא באלו. או שיקלו את השפעתה של קדחת, רעלים, סמים, חבלות ראש ועוד ועוד.) ישנו ריבוי עצום של גופים דומים ומתוכו ריבוי התודעות נדמה כהשערה מזמינה ביותר. נראה שכל האנשים הפשוטים והתמים, כמו גם רובם של הפילוסופים המערבים, קיבלו השערה זאת. היא מובילה כמעט בצורה מידית להמצאה של נשמות, רבות כמספרם של הגופים, ולשאלה בדבר היותן בנות-חלוף כדוגמת הגוף או נצחיות ומסוגלות להתקיים בפני עצמן. הראשונה אינה לטעמנו והשנייה פשוט שוכחת, או מנשלת, את העובדה עליה נשענת השערת הריבוי. שאלות מטופשות בהרבה נשאלו: האם לבעלי-חיים יש נשמה? ואפילו נשאל האם לנשים, או רק לגברים, יש נשמות.

השלכות כאלו, גם אם הן נותרות בגדר הצעות בלבד, צריכות לגרום לנו לחשוד בהשערת הריבוי, אשר נפוצה בכל עיקרי האמונה המערביים הרשמיים. האם אין אנו נוטים להבלות גדולה בהרבה, אם בהשלכת האמונות התפלות אנו שומרים את הרעיון הנאיבי של ריבוי הנשמות, אך 'מתקנים' אותו בכך שאנו מכריזים על נשמות כבנות חלוף, נידונות להשמדה בתוך הגוף?

החלופה האפשרית היחידה היא פשוט לאחוז בתחושה המידית של תודעה כיחידה, שאינה יודעת ריבוי; שיש רק דבר אחד, ושמה שנדמה כריבוי אינו אלא פני אופי שונים של אותו דבר יחיד, הנוצרים בעקבות תעתוע. בדומה לאשליה הנוצרת בגלריית מראות, או באופן בו הר גורישנקר והר אוורסט התבררו להיות אותו ההר שנצפה מעמקים שונים.

ישנם, כמובן, סיפורי רוחות משוכללים שמצאו אחיזה במוחנו ומונעים מעמנו להכיר באמת פשוטה זאת. כשם שנאמר שיש עץ מחוץ לחלוני אבל אני איני רואה את העץ. בדרך מתוחכמת וערמומית, שרק צעדיה הראשונים והפשוטים יחסית נחקרו כלל, העץ האמיתי זורק את הופעתו שלו עצמו לתוך מודעותי החומרית, וזה מה שאני רואה לנגד עיני. אם תעמוד לצידי ותביט על אותו העץ, זה יצליח לזרוק את הופעתו גם לתוך נפשך. אני רואה את העץ שלי, ואתה רואה את שלך (דומה למרבה הפלא לשלי), ומהו עץ זה כשלעצמו לעולם לא נדע. להפרזה זאת אחראי קאנט. אם נלך בדרך הרואה במודעות יחיד, כל זה מוחלף בהצהרה שיש בוודאי רק עץ אחד וכל עניין ההופעות הוא לא יותר מצ'יזבט.

אך עדיין לכל אחד מאתנו יש את הרושם הבלתי מעורער שסך-כל חוויותיו וזיכרונותיו יוצרים יחידה, נבדלת במובהק משל שכנו. הוא מתייחס אליה כ"אני" ומהו אותו "אני"?

אם תאבחן אותו לעומקו תראה, אני מאמין, שמדובר רק בעובדות מתוך אוסף, הקנבס עליו מצוירים חייך. בחקירה פנימית נוספת תמצא שמה שאתה מתכוון אליו ב"אני" הוא רק אותו מצע ריק עליו חוויותיך וזיכרונך נאספים. אתה יכול להגיע לארץ רחוקה, שכל מכריך יתרחקו מעיניך, ואפילו מליבך; לאמץ חברים חדשים, לחלוק איתם את חייך בקרבה עזה אף יותר מאשר עם קודמיהם. פחות ופחות חשובה תהייה העובדה, שבזמן שאתה חי את חייך החדשים אתה עוד זוכר את הישנים. "הצעיר שהיה אני", אתה אולי תגיד עליו בגוף השלישי. אכן, גיבור הרומן שאתה קורא כנראה קרוב לליבך יותר, לבטח יותר חי ונמרץ, ויותר ידוע לך. ועדיין לא היה שום שוד שבר, שום מוות. ואף אם מהפנט מיומן יצליח לחסום לחלוטין את כל עברך, אתה תמצא שהוא לא הרג אותך. בכל מקרה אין שום אובדן של קיום עצמי לבכּות. ולעולם לא יהיה.

.

.

.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על דטרמיניזם ורצון חופשי | ארווין שרדינגר

  1. פינגבק: לשאול את השאלה הנכונה | מה יש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s