מה שיש לי להציע | צ'ארלי קאופמן

זוהי גרסה מתורגמת מקוצרת וערוכה של הרצאה שערך צ'ארלי קאופמן על תסריטאות. היא עוסקת מעט מאוד בתסריטאות והרבה במה זה להיות בן-אדם, בחברה של ימינו, וביצירה. היו יותר דיבורים על תסריטאות ובכלל בהרצאה המקורית אותה ניתן לקרוא ולשמוע כאן.

תודה. אני מאוד שמח להיות כאן.

לפחות זה מה שאני מספר לעצמי. להמשיך לקרוא

על דטרמיניזם ורצון חופשי | ארווין שרדינגר

קטע זה מופיע כאפילוג בסופו של ספר קצר בשם "מה הם החיים" משנת 1944 שכתב ארווין שרדינגר, חתן פרס נובל לפיסיקה ואחד מאבות מכניקת הקוונטים. הספר מעמיק בבסיס הפיזיקלי לתופעת החיים והשפיע רבות על המחקר בתחום, כולל ביסוס תיאורטי והשראה לגילוי מבנה ה-DNA. האפילוג תורגם מהמקור האנגלי.

אפילוג – על דטרמיניזם ורצון חופשי

כפרס על המאמץ הרציני שלקחתי על עצמי ללא מורא וללא משוא פנים לברר את הפן המדעי של בעיית החיים, אני מבקש להוסיף את נקודת מבטי, הסובייקטיבית כמתבקש וכהכרח, לגבי ההשלכות הפילוסופיות. להמשיך לקרוא

לשאול את השאלה הנכונה

מן הסודיות, המאפילה על כל העמוק והמשמעותי, צומחת השגיאה הטיפוסית שעל פיה כל המסתורי הוא חשוב והכרחי. (גיאורג זימל)

ברור לכולנו שאף פיסיקאי לא ילך לדרוש בבתי כנסת על תורת היחסות, נכון? ואיש כנראה לא ימחה נגד לימוד מתמטיקה, או של מכניקה ניוטונית, או אפילו יחסות כללית או קוונטים בבתי ספר. אבל דווקא על האבולוציה כולם כועסים כל-כך. שאלתם פעם למה? האם האנשים שכל-כך קשה להם עם אבולוציה טרחו פעם לעצור ולחשוב מה כל-כך מפריע להם? ומה בינם לבין ההתנגדות העכשווית לחיסונים שמגיעה מפלג אחר לגמרי בחברה?

בחיבור זה אני אציע תאוריה שלי לעניין, שמנסה לתת קצת יותר קרדיט לדיון הזה מאשר התפיסה שזה ויכוח בין אנשים שמוכנים להגיד שאבא שלהם קוף, לאנשים שלא.

יש כל מיני מקומות שאפשר להגיד עליהם ששם התחיל המדע המודרני. יש שיציינו את משפטו המפורסם של גלילאו, יש את עליית ההומניזם ברנסנס, ויש שייתנו למדע הערבי את הקרדיט שמגיע לו ויצביעו דווקא על אבן אל-היית'ם כאחד הראשונים שהתחילו לחשוב על העולם בצורה מדעית. אבל אין ספק שהגיבור הגדול של המהפכה המדעית, הוא ניוטון.

"אני שומע אנשים מסוימים שחולקים על המסקנה וממלמלים משהו כזה או אחר על איכויות נסתרות. הם תמיד מברברים עוד ועד על כך שכבידה היא משהו מתורת הסוד, ושסיבות מסתוריות אמורות להיות מנודות לחלוטין מהפילוסופיה. אבל קל לענות להם: סיבות נסתרות אינן הסיבות אשר את קיומן קל מאוד הדגים בתצפיות, אלא רק אלו אשר קיומן הוא מסתורי, מדומיין, או שעדיין לא הוכח. לכן כבידה היא לא סיבה נסתרת לתנועת שמיימית, מאחר והוצג מהתופעות שכוח זה אכן קיים."

קל לשכוח היום שלניוטון הייתה בעיה גדולה עם תאוריית הכבידה שלו. כן התאוריה הייתה פשוטה לניסוח ולהבנה ואיחדה בדיוק רב גם תופעות מכניות על פני האדמה וגם את תנועת הגופים בשמיים – אבל היא דרשה גם קיומו של משהו מוזר מאוד, את קיומו כוח הפועל ממרחק. הפעלה של כוח ללא מגע, בתקופתו של ניוטון (ואולי לא פחות בימינו) נחשבה ככישוף. איך ניוטון מצפה שייקחו את התאוריה שלו ברצינות אם הוא מכניס לתוכה גורם שמתאים לתורת סוד ולא לתאוריה מדעית?

ניוטון לא ידע איך פועלת הכבידה, איך זה שמשהו יכול למשוך משהו אחר בלי לבוא איתו במגע – אבל הוא ידע שזה נכון. לא הייתה לו תשובה לעניין, וגם היום (למרות שיש לנו כמה תאוריות מצוינות לעניין) אנחנו לא באמת יודעים.

זה מה שהמדע החדש עשה, זה אחד הרגעים המכוננים שלו – לא בגלל שהכל הפך למובן, לידוע, לפתור – אלא בגלל הצניעות, האמירה הפשוטה שזה מה יש, זה התאוריה הטובה ביותר שעונה על התצפיות, וכל השערה מעבר לכך תגלוש למטפיזיקה. בטח שמתם לב שניוטון עוד מדבר על "פילוסופיה", אבל הוא עצמו זה שכבר מפריד בין מה שיצמח ויהיה ל"מדעי הטבע", לבין מה שיהיה "מדעי הרוח". פעם הפילוסופיה הייתה לבדה, כללה בתוכה את מה שנקרא דאז "הפילוסופיה הטבעית". אריסטו נתן תשובה להכל, לא היה שם דבר – פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, מוסר, מדינה, ספרות – שלא כוסה בתאוריה שלו. הוא ענה לכל השאלות, הסביר הכל. היה בזה משהו מזמין, ממכר אפילו, ואלפיים שנה התרבות המערבית הייתה שבוייה בכבליו של אריסטו. גלילאו עמד למשפט על המרד שלו נגד אריסטו, ובימיו של ניוטון אפשר להגיד שהמרד הוכרע.

ולמי שאוהב לדבר על המוות של "הנרטיבים הגדולים" – אז הוא יכול למצוא אותו כאן. ניוטון לא רק ויתר על ההסבר, על האפשרות לדעת את הסיבה הראשונה והאחרונה לכל הדברים, אלא הגלה אותה מתחום העיסוק המדעי – מתחום החקירה שמדברת על העולם בו אנו חיים.

זה כמו הבדיחה הזאת של לואי סי.קיי. על הילד הזה ששואל למה ולמה ולמה. זה נכון שהשאלות לא נגמרות, אבל מתישהו התשובות כבר לא קשורות למדע, או שפשוט אין תשובות. המדע חוקר את מה שיש כמיטב יכולתו, אבל לא את מה שאין, ולכן גם לא יודע לענות על השאלה למה יש בכלל (ועל כך נרחיב בפרק הבא). ובסופו של הדבר התשובה היא באמת כמו שאומר לואי "שתוק ותאכל את הציפ'ס שלך".

אז יותר לא נגיד שהאבן נופלת כי זאת תכליתה, אלא נאמר שכוח הכובד הוא שמושך אותה (ונכמת בדיוק באיזה מהירות היא תיפול, ובאיזה כוח תפגע באדמה, ובאיזה מהירות ינוע השדר בנוירונים שלנו למוח שהאבן נפלה דווקא על הבוהן שלנו – ואם נהייה ילדים טובים אפילו נדע להסביר איך זה שאנחנו יודעים שדפקנו את הבוהן רגע לפני שהמסר על הכאב מגיע… שמתם לב לזה פעם?).

המרד הפריד את המדע מהתאולוגיה, או יותר נכון הפריד את המה והאיך מהלמה והלשם-מה. את הסיבה מהתכלית. אצל אריסטו להכל הייתה תכלית, לא רק לפעולות האדם. האבן נפלה כי תכליתה היא להיות למטה. האש עולה כי תכליתה היא להיות למעלה. הכוכבים נעים בספירות מעגליות כי זהו רצונם וטבעו המושלם של העולם… המהפכה הקופנריקאית, חוקי ניוטון, גמלו את הפיסיקה מתכלית. היום להגיד שכדור-הארץ מקיף את השמש כי זה רצונו, או שמכונית מגיעה למאה ארבעים קמ"ש כי זו תכליתה, ישמע לנו הזוי.

ברשותכם נעשה תחנה נוספת לפני שנגיע לדרווין, שתים-עשרה שנים לפני יציאתו לאור של "על מוצא המינים דרך הברירה הטבעית או שימור מינים עדיפים במאבק החיים", ונבקר לרגע חבר בשם איגנץ זמלוויס. זמלוויס היה רופא מיילד. הוא מצא את עצמו עובד במחלקה ששיעור המיתות של היולדות בה היה גבוה פי חמש מאשר במחלקה מקבילה. לאחר מותו של אחד מעמיתיו מזיהום שנגרם בעת ביצוע נתיחה על גופה, ולאחר שעקב אחר שגרת המחלקה העלה זמלוויס השערה – הרופאים מעבירים איתם חלקיקים כלשהם מהגופות ליולדות, וכך גורמים למחלה. להזכירכם זה היה כמה עשורים טובים לפני שהאנושות הבינה את תפקידם של חיידקים בהעברת מחלות. כמובן שצחקו על זמלוויס, אמרו שהוא מאמין באמונות טפלות, בכישוף, בתורת הנסתר, והדביקו לו כינויים מכוערים. הוא התעקש והרופאים הועילו בטובם לרחוץ ידיים במעבר בין חדר המתים לחדר היולדות. המיתות נפסקו. פשוט ככה. בשביל לשמוע את המשך הסיפור, ואת סופו הטרגי של זמלוויס, אתם מוזמנים להרצאה בה קורט וונגוט מציע אותו כגיבור המודרני, או לערך עליו בויקיפדיה. לדעתי מגיע לו מעט הכבוד הזה.

אתם מבינים. זמלוויס לא היה צריך תאוריה של חיידקים בשביל לעשות מדע, הוא לא היה צריך שום סוג של הסבר. הספיקה לו התופעה, לראות את הקשר בין ניתוח הגופות לזיהום. הספיק לו ניסוי פשוט – לשטוף ידיים בין לבין – בשביל להראות שהתאוריה שלו נכונה, בשביל להציל חיים. וזה בסופו של דבר הקסם הגדול של המדע – לא רק שהוא מראה לנו מה קורה, הוא גם מאפשר לנו לעשות משהו בקשר לזה. תסתכלו סביבכם, על המחשב בו אתם קוראים את הטקסט הזה, כל הבית שסביבכם, על כל מכריכם שלא מתו בפוליו ואבעבועות שחורות. כל זה בזכות זה שקמו אנשים טובים ואמרו – עזבו אותנו מסיפורים רגע, עזבו אותנו מלנסות לקשור הכל בסרט יפה ולענות על כל השאלות עד הלמה האחרון והלשם-מה הראשון. אנחנו לא צריכים את זה בשביל להבין את העולם שסביבנו, ובשביל לעשות משהו בקשר אליו.

ועכשיו אפשר להגיע לדרווין. האמת היא שרוב האנשים, גם בוגרי האוניברסיטה, לא באמת יודעים מה זה אבולוציה. זורקים משהו כמו "מוצא האדם מהקוף" או "השרדות הכשירים ביותר" וחושבים שזה מספיק ידע בשביל להתנגד או להסכים לתאוריה. האמת שתורת האבולוציה היום זה משהו הרבה יותר מורכב ממה שדרווין כתב עליו לפני מאה וחמישים שנה. בכל זאת מאז גילינו מחדש את הגנטיקה המנדלית, ולמדנו לא רק על קיומו של המטען הגנטי אלא גם לקרוא אותו. ובכל זאת הלוגיקה הבסיסית של דרווין עומדת, ולא סתם – הלוגיקה של "בחירה בדרך ברירה טבעית" היא טאוטולוגית, כלומר בלתי ניתנת להפרכה (ודווקא על זה אנשים רציניים מאוד טענו כנגדה שלא מדובר בתאוריה מדעית ואילצו ניסוח מחדש של המושג "כשירות", אבל זה כבר סיפור אחר). אפשר להגיד את זה כך: אם יש לי תכונה כלשהי שהופכת אותי עדיף במאבק בחיים, שעוזרת לי להעמיד עוד צאצאים, ואם אני מעביר את התכונה הזאת לצאצאיי בתורשה, אז גם הם יעבירו אותה הלאה, והלאה… וכך התכונה הזאת תתפשט באוכלוסייה. זה הכל. אם יש לי ניגון מיוחד שמגן עלי מכל צרה, ואני מלמד את ילדיי את הניגון הזה והוא מגן גם עליהם מכל צרה, והם מלמדים את ילדיהם – מובן מאליו שאנו, יודעי הניגון, נצליח יותר ממה שלא יודע את הניגון. התאוריה של דרווין אפילו לא דרשה את הידע שיש לנו בגנטיקה היום, ידע שתומך בה ללא עוררין – כל מה שהיא דרשה זה לפקוח עיניים ולחשוב בהגיון.

וזה כל העניין במאבק סביב האבולוציה, היכולת להעמיד גם את מדעי החיים על הסבר סיבתי, את החיים עצמם, שכל-כך רצינו לייחד אותן עם איזו סיבה רצינית ותכלית ראויה. המנגנונים השונים שגורמים לשונות ולברירה נמצאים בדיון מאז דרווין, וימשיכו להיות בדיון עוד שנים רבות, אבל דבר אחד מוסכם על כל העוסקים בתחום: "לדבר בביולוגיה אין משמעות אלא לאורה של האבולוציה" (דובז'נסקי).

כל עולם הטבע, הדומם הצומח והחי, מוסבר בדרך טבעית. ובדרך טבעית אנחנו מתכוונים חילונית. וכאן, בשעה טובה ומוצלחת, אני חושב שקבור הכלב (ואם מדברים על כלב – שמתם לב פעם לכמה דברים שונים לחלוטין אנחנו קוראים כלב?). אם כשניוטון פירסם את העקרונות להיות אתאיסט היה לגיטימי כמו שהיום מקובל להיות פדופיל, אז דרווין עומד כבר בנקודה אחרת לגמרי בזמן – כמה רגעים אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית, כמה עשורים ספורים לפני התפוצצות מדעית שתביא למכוניות ומטוסים וחשמל וחיסונים ולעולם שבו אתאיסטים לא רק שלא צריכים להצדיק את עצמם, אלא שלא פעם דווקא הדת נתפסת כמעין עודפות מיותרת שיש לנמקה בהסברים הגיונים תועלתנים…

ואם מדברים על חיסונים. מה שמעניין בימינו שלאנשי הדת יש בעלי ברית מפתיעים בקרב שלהם נגד המדע. כן, מדובר דווקא בכל מיני צעירים ליברלים, בעלי השכלה חילונית, לרוב אפילו גבוהה, שפתאום כופרים במדע ומחליטים על דעת עצמם לא לחסן את ילדיהם, או לא להשתמש בתרופות, ועוד כל מיני תופעות שעשור אחד אחורה היו שמורות לציבור החרדי בלבד.

אותם צעירים ודאי לא יתנגדו ללימודי אבולוציה בבתי ספר יסודי (למרות שאין לי מושג מה מלמדים או לא מלמדים בבתי הספר האנתרופוסופיים) אבל בסופו של דבר הם עומדים באותו הצד כמו מתנגדי המדע – אלו שמסרבים לאבולוציה, או לעדויות הגורפות להתחממות גלובלית, או כל סוג אחר של הכחשה מדעית.

המדע החילוני, שוויתר על הסיבות הראשונות והאחרונות, על הלָמָּה ולְמָּה, השאיר אותנו במדבר של האיך והכמה. איך וכמה זה חול, זה חומר. זה גם למה המדע כל-כך אפקטיבי, למה הוא שינה לגמרי את העולם שבו אנחנו חיים בפרק זמן קצר להפחיד. וכמו דור המדבר גם אנחנו מתגעגעים לסיר הבשר, לעולם יציב שנשען על כתפיו של אטלס, או של צב ענק שעומד על ארבע פילים. עולם שנברא לשם משהו, שמתקדם לאנשהו. בו לתנועת הכוכבים ולקיום האנושי ולכל דבר הייתה משמעות, הייתה תכלית. זה הדבר אליו מתגעגעים הדתיים מתנגדי האבולוציה, והניו-אייג'סטים הסולדים מהרציונלית המדעית האמפירית. אבל מאוחר מדי, למצרים לא נחזור, ואולי אנשים יהיו מוכנים לחיות בלי דוד חשמלי, בלי מוזיקה דיגיטלית וספרים – אבל קשה לי להאמין שמישהו יבחר לראות את בנו מת מזיהום שהתפתח מפציעה בגלל שהוא סירב להשתמש ביוד ואנטיביוטיקה. קשה לי להאמין שהורים יבחרו ביודעין לראות בשובו של הפוליו, או שיולדת תרשה לרופא לגשת אליה ללא ששטף את ידיו קודם.

העניין הוא שהמדע לא אמר לאנשים להפסיק לשאול לָמָּה ולְמָּה, הוא פשוט הראה איך אפשר לשאול  בצורה נכונה על שאלות של מה איך וכמה – וגם לענות עליהן.

ככל שאני זוכר במעומעם מה לימדוני על אודות אלוהים, אני יכול לומר: "תהא האמונה באלוהים מה שתהא, ודאי אין זו אמונה בדבר-מה שניתן לבדוק אותו או למצוא דרכים לבדיקתו". (ויטגנשטיין)

יותר מדי נפוץ השימוש בקוונטים בכל מיני דיבורים על רוח. מכניסים את עקרון אי-הודאות של הייזנברג למחשבות על אלוהים, את קריסת פונקציית הגל להרהורים על נפש האדם, או משתמשים בתיעול קוונטי להסביר נסים בתקופת המקרא. מנצלים את האיך והמה והכמה להסביר לָמָּה ולְמָּה. מערבבים מין בשאינו מינו. זוכרים שאמרנו שפיסיקאי לא יבוא להרצות על תורת היחסות בבית כנסת? תורת הכבידה לא באה ללמד אותנו מוסר, ועשר הדיברות לא באו לספר איך נברא העולם. לכל דבר יש שאלה מתאימה, וכלים מתאימים לחפש בו תשובה.

וכאן מסתתרת טעות אפיסטמית כפולה. לא רק סוג השאלה שיש לשאול – אם למה או איך, מה קורה או מה ראוי שיקרה – אלא גם איך עונים על שאלה. מתי יש להשתמש בכלים מדעיים ומתי לא.

בקטע מתוך התוכנית הראשונה של "The Colbert Report" טבע הסאטיריקן סטיבן קולברט את המונח "אמיתנות" (truthiness), שזו האמת ש"אתה מרגיש שהיא נכונה, מהבטן, בלי קשר לעובדות". וזה חלק גדול מתופעת הניו-אייג' של ימינו, התפיסה שמקור הסמכות לאמת הוא פנימי, לא סמכות חיצונית רבנית כלשהי וגם לא סמכות מדעית. וגם סמכותו הפנימית של האדם שסועה – האם מקור הסמכות של אדם על עצמו הוא במחשבה האנליטית או ברגש האינטואיטיבי.

יש אנשים שחושבים מהלב, ויש אנשים שמרגישים מהמוח – ובשני המקרים משתמשים באיבר הלא נכון.

ויכול להיות שבשאלות של משמעות ותכלית יש ערך לפנייה פנימה, אפילו שלא נראה שאיש באמת יכול לדון בשאלות האלו ללא פניה למסורת, לסמכות היסטורית חיצונית, לכל הפחות לשפה שהוא מדבר וחושב בה. אבל גם אם בסופו של דבר השיפוט הסופי בימינו מתבצע בפנים, בדרכים של רגש או אינטואיציה או שיקול שכלי עצמאי – שאלות של מה וכמה לא יכולות להענות ככה.

רוצים לדעת אם חיסונים גורמים לאוטיזם? בבקשה, אתם מוזמנים לקרוא את המחקרים האחרונים שיצאו. אין לכם את הידע והיכולת (או הרצון) לקרוא מחקרים – אז תאלצו לסמוך על מישהו שכן יש לו הידע והיכולת שעשה זאת. כן, עולם הרפואה היום עוות מאוד על-ידי כוחות השוק (כמו העולם כולו) אבל זה לא אומר שהשיטה המדעית עצמה הושחתה. למען האמת אי-אפשר להשחית מתודה – אפשר רק לשגות במימושה. כל עוד אתם לא קמים בבוקר ומחליטים לוותר על המעלית ופשוט לקפוץ מהחלון, כל עוד ברור לכם שלא תתנו לרופא להתקרב אליכם לפני ששטף את ידיו – כנראה שאתם עוד מבינים שהעולם בחוץ נוהג לפי חוקים מסוימים, שההיקש האינדוקטיבי (כלומר היכולת להסיק מן הפרט אל הכלל) הוא אכן הדרך שמנחה אתכם בפעילות שלכם בעולם החומר, ולא הרגש.

אם אני מדליק את הדוד אחרי עשרים דקות יהיו מים חמים. אם אני אוכל אני אהיה שבע. אם אני לא שותה כל היום אני מקבל כאב ראש. כמה קל לכולנו לעשות מדע אינדוקטיבי – לקחת נתונים זמינים ולבנות על פיהם תאוריה, שאפילו יש לה תחזיות. ואפשר גם לעשות ניסויים. האם להדליק את הדוד יותר זמן ייצור יותר מים חמים? האם לאכול יותר יעשה אותי שבע יותר? האם להפסיק לשתות לעוד כמה ימים יפסיק את הכאב ראש או יחמיר אותו?

כל יצור חי יודע לעשות מדע כזה, לא רק יונקים. לנו יש יכולת ללמוד מיום ליום, בפרק חיים אחד – ואפילו להעביר את המידע הנרכש שלנו לדור הבא. "בן, אם תדחוף את המחוגה לשקע זה יהיה לך מאוד לא נעים". תורשה בדרך של חינוך, לא משהו שמייחד את המין שלנו, אבל בהחלט משהו שהתמחנו בו. יצורים פשוטים יודעים לעשות את זה בין דורות, בדרך של מוטציה ותורשה ובחירה – זו בדיוק ה"ברירה הטבעית" הזאת שדיברנו עליה. לאורגניזם הפשוטים יותר אין יכולת למידה, אבל הם מפצים על כך בכלים אחרים. יש יתרון שהם מתרבים הרבה יותר מהר מאתנו, יש להם הרבה יותר דורות שבהם יכול להיווצר שינוי, ואוכלוסיות ודורות שבהם תתבצע הבחירה על השינוי. בעצם "ברירה טבעית" היא מנגנון חי לוגי שלא רק מעביר מידע אלא משפר אותו. כל מה שמועיל נשאר, כל מה שמזיק נמחק. ווירוס השפעת פיתח תכונה שגורמת לו לעשות לנו אפצ'י וככה משפר את היכולת שלו להתפשט? – הוא יתפשט ואיתו התכונה ואיתו האפצ'י. וירוס נהייה קטלני מדי והורג אותנו לפני שהוא מספיק להתפשט? הוא לא יתפשט וגם לא התכונה הרצחנית שלו (וזה בדיוק למה האיידס הסבלני היה מחלה "מצויינת" בעוד שהאבולה הרצחנית מדי לא באמת מסכנת אותנו). אפשר להגיד שאבולוציה עובדת לפי העיקרון הפשוט של whatever works. ומי שמעמיק מגלה שמודלים של למידה ומודלים של אבולוציה לרוב שקולים זה לזה.

המדע החדש חיבל בדתות הגדולות של פעם, לקח מהם את הסמכות לענות על כל השאלות והוכיח שהוא טוב מהן במתן תשובות לשאלות מסוימות. בעצם החילון, הרעיון של חול, נוצרו אז. אבל המדע לא יכול לענות על כל השאלות, והמחשבה של הנאורות שאם נבין מספיק טוב כמה ומה ואיך אז נדע מתוך זה גם למה הייתה אווילית בדיוק כמו המחשבה שהבנה עמוקה של למה תניב גם תשובות לכמה ומה ואיך.

מה שקרה עם עליית הניו-אייג' זה שהדת הופרטה. בתהליך שחציו חילון וחציו הדתה (או הרחנה, למי שהמילה דת עושה לו אלרגיה אבל חובב רוחניות), הדת נלקחה מהמוסדות האחראים עליה וניתנה ליחיד שידאג לה בעצמו. האדם המודרני כבר אולי לא יעשה לעצמו רב, לא יפקוד בית כנסת, ויבחר בעצמו איזה הלכות (אם בכלל) "מתאים" לו למלא. אולי "כשרות קהילתית" תחליף את הכשרות של הרבנות. כל אלו תהליכים של חילון, אבל מצד שני האדם לוקח על עצמו אחריות. הוא מקור הידע, מקור הסמכות, לכל פעולה שלו יש משמעות, תכלית – בכל רגע הוא מבצע הכרעה בעלת ערך. החברה נהיית דתית פחות, בעוד הפרט נהייה דתי (או רוחני) יותר.

ולכן, בין החילון של החברה להדתה של הפרט, חשוב להבחין בעוד מקום בו מתבצע מאבק בין קודש לחול – בידע עצמו. את המאבק הזה אפשר לראות במאבק של דתיים נגד לימודי אבולוציה, או בכלל נגד לימודי חול, ובמאבק של אנשים שהפנימו את ערכי הדת (גם אם לא חושבים על זה ככה) נגד החיסונים, ובעצם נגד הסמכות המדעית של הרופא, נגד המחשבה המדעית עצמה. מהללים את נרקיס וסולדים מגולמונד. המאבק מתחילתו היה לא רק על רכוש הכנסיה, ועל שאלות של מוסר – אלא על הידע כולו. על מי ישאל את השאלות ויענה להן. ולא סתם, ארבע מאות שנה אחרי, אנו עוד מכירים את משפטו של גלילאו על-ידי האינקוויזיציה הנוצרית.

גלילאו: (כמעט בהכנעה) רבותי, האמונה בסמכותו של אריסטו היא דבר אחד, והעובדות, שאפשר למשש ביד, הן דבר אחר. אתם אומרים שעל פי אריסטו ישנן שם למעלה ספירות של בדולח, ומשום כך תנועות מסוימות אינן יכולות להתבצע, מכיוון שהכוכבים יהיו חייבים להבקיע את הספירות הללו. אבל מה אם תוכלו להיווכח בקיומן של התנועות האלו? אולי זה אומר שספירות הבדולח אינן קיימות? רבותי, אני מבקש מכם בכל ההכנעה שתאמינו למראה עיניכם." (מתוך "חיי גלילאו", ברטולד ברכט)

האמת היא שדווקא מה שקשה להתמודד איתו במדע המודרני הוא העדר הטוטאליות שלו, היכולת שלו לא לדעת. העובדה שמדען עומד מול ילד אוטיסט ואין לו שום תשובה לתת. וגם במקרים שיש לו תשובה לגבי איך הגענו לאן שהגענו, כמו תורת האבולוציה, היא לאו דווקא נותנת לנו משהו. לא נבראנו לשום מטרה מיוחדת, אין שום תכלית ספציפית בדרך שבה אנחנו נמצאים, ביכולות המנטליות שלנו. כך זה קרה, היה מין כזה, ואז מין כזה, ואז התפתח ממנו מין אחד שהיום הוא שימפנזה, ומין אחר עבר התפתחות אחרת והיום הוא אנחנו – והנה עדויות פלאונטולוגיות, והנה עדויות גנטיות, ולא, זה לא אומר איך לחיות, או מה טוב ומה רע, אין פה תשובות על מוסר, על רוח – זה רק חומר, רק חול. זה כל העניין. זה מה שהמדע אמור לעשות, מה שהוא יודע לעשות.

כמעט כולנו רוצים יותר, החומר לבדו לא מספק אותנו. אנחנו רוצים תשובה לכל השאלות, ובעיקר לשאלת הלמה. או כמו שחרז בוקונון, בספרו של וונגוט "עריסת חתול":

Tiger got to hunt,
Bird got to fly;
Man got to sit and wonder, "Why, why, why?"

Tiger got to sleep,
Bird got to land;
Man got to tell himself he understand.

המדע לא יכול לענות על השאלות, לא יכול להגיד שהוא מבין. כאמור, לידתו היא בדיוק בוויתור על האפשרות הזאת של הבנה. מדען שעובר מעיסוק דקדקני במה כמה ואיך ומתחיל לספר על סיבות ראשונות או אחרונות כבר לא מדבר כמדען, כאיש חומר, אלא כאיש רוח (וניתן למצוא כאן בבלוג דברים שכתב ארווין שרדינגר, זוכה פרס נובל לפיזיקה, על נפש האדם). המדע הוא תהליך חקירה אין-סופי, דקדקני, שכל צעד מעיד על הצעד הבא, כל תוספת ידע רק חושפת עוד שיש לדעת, עוד לא-ידוע. המדע אולי מספק לנו קורת גג ומזון ותרופה ואפילו מקלחת חמה – אבל הוא לא מספק נחמה..

הבעיה השיווקית של האמת המדעית היא בדיוק שהיא אינה נשגבת, אינה מתגלה באש וקול שופרות – אלא שהיא קטנה, חילונית, שהדרך אליה לרוב עוברת דרך מה שמזכיר יותר חשבונאות מאשר נבואה. המדע לא נותן לנו לישון ולנחות ולהגיד שאנחנו מבינים.

מצחיק שיש אנשים שדווקא רוצים לקחת את החשבונאות המדעית להוכיח את קיומו של האל. לקחת קוונטים או תדרים ולאנוס אותם על איזו רוחניות, להכות בפיזיקה עד שהתפוך למטאפיזיקה. כמו פעם, כשהמדע היה רציונאלי ולא אמפירי ובסתירה למשמעות של אמונה, היו ממציאים כל מיני הוכחות לוגיות לקיומו של האל.

אילו הייתה כאן עדות, זה היה הורס למעשה את כל העניין. (ויטגנשטיין)

יש יתרון במגבלה של המדע, ביכולת שלו לענות בהצלחה כמעט נסית על שאלות מסוימות אבל לא להתייחס כלל לאחרות. המדע מטפל בחול ומשאיר לנו להתעסק בקודש – במה שאנחנו בוחרים להבדיל, לייחד. מעבר כל החומר שסביבנו נותר לנו החופש והבחירה. לעולם לא תהייה תאוריה סופית של תכלית וטעם, תמיד אנחנו נדרש, לא משנה אם דרך סמכות חברתית או פרטית, אם דרך התבוננות פנימית או לימוד מסורת אמינה או התמסרות דתית, לבחור.

רוצים תשובות גדולות לשאלות גדולות, רוצים לדבר על משהו שהוא מעבר לחומר ולחול? רוצים לדבר על האין-דבר? יש מתודות עתיקות בכמה סדרי גודל מהמדע המודרני שעוסקות בעניין. יש מתודות מהמזרח והמערב ומהעוד יותר מערב האינדיאני. יש דרכים של חקירה חיצונית לעסוק בשאלות האלו, ויש גם שיטות (אופנתיות מאוד בימינו) פנימיות לחקור אותן. יש המון סיפורים שאפשר לספר, המון דרכים לספר אותם. וגם כאן יש אתגרים מעניינים.

לבחור בדרך אתית מסוימת, לבחור למה אנו מקנים ערך, לתת את יופינו לחיים, לראות אותם כיפים. המדע לא יכול ולא אמור לתת לנו את התשובה הזאת. ורק אנחנו, האדם הפרטי, מחויב להמשיך ולשאול, ואולי מדי פעם להגיד לעצמו "אני מבין" בוקונוניסטי, לספר לעצמו שקר יפה שיהפוך את העולם הזה לגן-עדן. זו המשמעות של לחפש את התשובות לשאלות הנכונות במקומות הנכונים – להבדיל בין שאלות שהתשובות עליהן לובשות את הצורה החדה והברורה של המִספּר, לשאלות שניתן לענות עליהן רק במלבוש החי והנתון לפרשנות של הסיפּור, או פשוט בשתיקה.

[זה התחיל כרצון לכתוב משהו אל אובולוציה וחשיבה מדעית, אבל התפתח משם. אני מקווה עוד לעבד את הטקסט ואולי שיום אחד יהיה פרק ראשון מפרויקט בשם "שפת המצר" שיהווה איזו הליכה נעימה וסקרנית על השפה שבין חומר ורוח… בואו נראה. לפרק השני יקראו "לדבר על האין-דבר", שזה כבר סיבה מספיק טובה בשביל לכתוב אותו.]

הלב והעוגייה

נתקלתי לא מזמן בשירה של רחל "מנגד". השיר הידהד לי סיפור מתוך סיפור של הרבי נחמן על הלב והמעיין. דרך שניהם הייתה לי תחושה שאפשר למצוא מבט חולף מזווית העין על כמיהה, ויחד הם הובילו אותי לאחד המשלים של עוגיפצלת, יצור שכולו כמיהה אחת גדולה. הטקסט הצליח לסיים את עצמו דווקא בביקור אצל הקוסם מארץ עוץ, ספר שעוסק דווקא בכמיהה שאינה במקומה.

ויקיפדיה מספרת שבתנ"ך המילה כמיהה מופיעה רק פעם אחת, בתהילים ס"ג: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ-צייה ועייף בלי-מים". הנפש צמאה הבשר כמה. כבר זה תופס משהו. הפרק המלא מרמז אולי למה שאפשר למצוא גם אצל רחל ורבי נחמן. דוד רדוף במדבר יהודה, והכמיהה והדבקות מגנות עליו. הכמיהה לא מתקיימת כחוסר שיש למלא, כצמא שאפשר להרוות, אלא כיש קיים. הכמיהה לא רק מתקיימת אלא מקיימת, מאפשרת לחצות את המדבר, לנצח את האויבים. הכמיהה היא אור שאפשר ללכת לאורו, אבל לא להגיע אליו.

….

מנגד | רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

עצב נבו. האם באמת מדובר בעצב? הארץ המובטחת קיימת כהבטחה בלבד. שלושה דורות אחרי הברית בין אברהם לאלוהים כבר הייתה התרחקות ראשונה מהארץ המובטחת, גלות שעוד נחזתה כבר ברית עצמה. אבל גם בהמשך תולדות העם היהודי, בהמשך המשחק הזה בין העם לארצו המובטחת, כל פעם באו וכל פעם הלכו, הממלכה נקרעה ונקרעת גם עכשיו, גלות ועוד גלות, בית נבנה ובית נרחב – ושוב אפשר לכמוה, להשבע לא אשכחך. להיות בכמיהה.

והאם לא היה המדבר בכלל הגשמת הגאולה? איפה שיורד מן מן השמיים והאדם לא עוד בזעת אפו אוכל לחם? אולי לא במקרה מבקש משה מפרעה לא את הארץ המובטחת, אלא את לעבוד את אדוניו במדבר.

הלב והמעיין (מתוך מעשה בשבעה מבקשים) | רבי נחמן מברסלב

כי יש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. ולכל דבר יש לו לב, והעולם בכללו יש לו גם כן לב. ולבו של העולם הוא דמות שלמה עם פנים וידיים ורגליים. אולם הציפורניים של הרגל של לב העולם הם יותר נלבבים מאשר לבו של אדם. וההר עם המעיין עומד בקצה אחד של העולם, ולב העולם עומד בקצה אחר. והלב עומד מול המעיין ומשתוקק ומתגעגע תמיד להגיע אל המעיין. וגעגועיו ושתשוקתו של הלב למעיין הם גדולים מאוד, והלב צועק תמיד שרצונו לבוא אל המעיין. וגם המעיין משתוקק אל הלב. וללב זה יש שתי חולשות: אחת, שהשמש מכה אותו ושורפת אותו, כי הוא מתגעגע תמיד ורצה להגיע אל המעיין וחולשה שנייה יש ללב מפני הגעגועים והתשוקה שהלב מתגעגע וחושק תמיד ונפשו כלה למעיין, והוא צועק תמיד שרצונו להגיע למעיין. כי הלב עומד תמיד מול המעיין וזועק: אוי, הוא מתגעגע מאוד מאוד למעיין. אולם כאשר הלב צריך לנוח מעט כדי שיוכל להירגע מעט, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו מוגניה עליו מפני השמש, וזה נח מעט הלב. אבל אפילו אז, כשהוא נח, הוא מביט תמיד אל המעיין ומתגעגע תמיד אל המעיין. אכן, אם הוא מתגעגע כל כך למעיין מפני מה אינו הולך אליו? רק מיד כשהלב רוצה להתקרב אל ההר שהמעיין נמצא עליו, מיד יוצאת נפשו, כי כל חיותו של הלב היא מן המעיין ורק מן המעיין. וכשהוא עומד מול ההר מרחוק, יכול הוא לראות את ראש ההר שהמעיין עליו. מיד כשרצונו להתקרב אל המעיין, מתעלם ראש ההר מעיניו, ואינו יכול לראות את המעיין. וכשאינו רואה את המעיין, יוצאת נפשו. ואם לב זה יכלה, חלילה, ייחרב כל העולם, כי הרי הלב הוא החיות של כל דבר, וכיצד יוכל העולם להתקיים בלא לב? ולכן אין הלב יכול להתקרב למעיין, רק הוא עומד תמיד מול המעיין ומתגעגע וצועק תמיד שרצונו לבוא למעיין.

(מתוך "שישה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב", הרב עדין אבן-ישראל)

הכמיהה כל-כך עזה שהיא מונעת את הגשמתה שלה. הלב, כמו ילד קטן, לא יכול לרגע אחד שהמעיין יעלם מעיניו – ולכן לא יכול לרדת מההר שלו ולעשות את המסע להר השני, לקצהו האחר של העולם, למעיין. האם ההגעה היא העניין או הכמיהה עצמה – שלפי הסיפור חזקה מההגעה עצמה?

ואולי יש רמז חשוב בכך שהלב אינו כמה לציפור, אולי אינו מבחין בה כלל, אך היא זאת שמצלה עליו, שמצילה אותו.

נשאלתי לא מזמן על המושג העברי "אסירות תודה". מעולם לא שמתי לב לכבדות הרבה של המונח הזה – "אסיר תודה". זה גורם לי לחשוב על שלושת החובות מתוך "המתנה" של מרסל מוס – החובה לתת, החובה לקבל, והחובה להחזיר. האם באמת אנחנו אסירים בתוך התודה?

האינטרנט מלמד אותי שהמונח אסיר תודה התגלגל ממונח תנ"כי אחר "אסיר תקווה". יש שיגידו שאנחנו אסירי תקווה במובן חיובי, שאין לנו ברירה אלא שלא להתייאש, ויש שיגידו שהתקווה היא באמת השלשלאות החזקות ביותר, האסון האחרון שיצא מתיבת פנדורה. בכל מקרה קשה שלא לדמיין את הלב הנצור על פסגת ההר שלו, שבוי בכמיהתו.

במהלך העבודה אני מוצא שיר נוסף של רחל:

בְּבוֹא | רחל

וְזֶהוּ? רַק זֶה?
וְאֶל זֶה לָשֵׂאת עֵינַיִם כָּלוֹת,
וְאֶל זֶה שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְשַׁרְבֵּב,
וּבָזֶה לְחַמֵּם אֶת הַלֵּב
בְּצִנַּת לֵילוֹת?
בְּשֶׁל זֶה לְנָאֵץ אֱלֹהִים,
וְלִבְעֹט בְּעֻלּוֹ?
זֶה… וְתוּ לֹא… תּוּ לֹא?

האם זה מה שקורה לכמיהה? זה מה שהיה צפוי ללב אם הוא היה מגיע למעיין? למשה שהיה יורד מהר נבו?

זה? ותו לא?

או שלא מדובר בסיומה הדל של הכמיהה, אלא בהתוודאות אל טיבה האינסופי אשר אינו יכול לבוא אל סיפוקו. "שמה – אין בא", ואם נלך לשיר שלישי של רחל "זמר נוגה", נמצא רחל נוספת שכבר נמצאת בארץ המובטחת, בזרועות אהובה, ועדיין מחכה שיבוא – אבל אלוהים לא נותן לבוא, רק מצווה "לך לך". רחל מחכה לדודה עד אחרון ימיה, גם הרבה האחרי שאהובה סיים לעבוד עבורה במשך שנים רבות שהיו כימים אחדים. והאם הפיכת השנים לימים היא מחווה רומנטית לדרך בה עושה יעקב קפיצת דרך על פני הזמן הרב מרוב כמיהתו לרחל, כפרשנתו של מאיר שלו, או בכלל סמל לחוסר ערכן של השנים, שכל הזמן והעבודה הקשה הפכו ל-"ותו לא", ל-"מעט ורעים היו ימי שני חיי", כמו שמעיד יעקב על עצמו?

לא הצלחתי למצוא וידיאו עבור המשל של עוגיפלת שרציתי לספר, אך הסיפור מתחיל כך: בתוך הצנצנת יש עוגייה, שהיא כמובן משאת נפשו של עוגיפלצת. עוגיפלצת מכניס את ידו לצנצנת ותופס את העוגייה – אך פתח הצנצנת צר, ועוגיפלצת לא יכול להוציא את ידו החוצה בזמן שהוא אוחז בעוגייה. הכמיהה העזה מונעת ממנו לעזוב את העוגייה, אבל רק אם יעזוב אותה יוכל למשוך את ידו החוצה.

האם יוכל עוגיפלצת להרפות לרגע מהעוגייה בכדי להוציא את ידו, ואז למצוא דרך טובה יותר לחלץ את העוגייה? ואם יאכל את העוגייה, האם תשתנה במשהו כמיהתו?

האם יכול הלב להאמין שהמעיין מתקיים גם כאשר אינו רואה אותו, לרדת מההר ולחצות את הדרך הארוכה מקצהו האחד של העולם לקצהו השני? ומה יעשה כאשר יגיע לשם, כאשר יתאחד עם מושא כמיהתו?

השתובה אצל נחמן אולי אינה ברורה מאליה, אך לדעתי נרמזת מתוך הסיפור המלא של המבקשים – אם יתאחדו הלב והמעיין יגיע קצו של הזמן משחק המחבואים הגדול בין האדם לאלוהיו, שנעלם בעולם שבא, יסתיים.

ולגבי עוגיפלצת אפשר לדעת מה התשובה לשאלה השנייה. בחיפושיי אחר משל הצנצנת מצאתי וידיאו המציג משל אחר של עוגיפלצת בנושא כמיהה ומימוש. עוגיפלצת נאלץ להתמודד עם קיומה של עוגייה אחת בלבד. לאכול או לא לאכול – זאת השאלה. רגע המימוש חולף כה מהר, בקושי מתקיים, לעומת הכמיהה הנצחית, הכמיהה לעוגייה.

ופתאום אני נזכר ב"קוסם מארץ עוץ", על הרובד האירוני שלו, שמספק זווית אחרת לעניין הכמיהה. הכמיהה של חבריה של דורותי למסע, הכמיהה למה שיש להם בכל מקרה, למה שאי-אפשר לתת להם (על איש הפח כתבתי במקום אחר). כמיהה שבסופו של דבר מתממשת דרך בדיות, דרך הסמלים החלולים של הקוסם השרלטן. תמיד היה לחברים את מה שהם חיפשו, שכל ולב ואומץ, אבל הם לא האמינו בזה – וברגע שהם האמינו שיש בהם את מושא כמיהתם, באותו הרגע גם תם המסע.

ודורותי, הסיבה לכל זה, רוצה רק לחזור למקום שאף-אחד בעולם לא מצליח להבין למה לה לחזור אליו, לבית שאין בו מקום לא לצחוק ולא לשמחה. כמיהה סתומה ולא ברורה, שמתורצת רק במשפט בעל כפל המשמעות "אין מקום כמו הבית" ("there is no place like home"). אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, ובמקום לצלול לעומק שמציעה האודיסאה של דורותי, אני אסתפק בציטוט אחד לסיום:

הדחליל הקשיב בתשומת-לב, ואמר, "אני לא מבין למה שתרצי לעזוב את הארץ היפה הזאת ולחזור למקום היבש האפור שאת קוראת לו קנזס".

"זה כי אין לך שום שכל", ענתה הילדה. "לא משנה כמה משמימים ואפורים הבתים שלנו, אנחנו אנשי בשר ודם מעדיפים לחיות בהם מאשר בכל ארץ אחרת, לא משנה כמה יפה. אין מקום כמו הבית."

הדחליל נאנח.

"ברור שאיני יכול להבין זאת," הוא אמר. "אם הראש שלכם היה מלא בקש, כמו שלי, כנראה כולכם הייתם חיים במקומות נפלאים, ואז בקנזס לא היו אנשים כלל. קנזס ברת-מזל מאוד על שיש לכם שכל".

נ.ב.

monkey+reaching+for+the+moon(ציור של Ohara Koson)

הקוף נכסף אל הירח שבמים
עד יום מותו הוא לא יוותר
לו אך הרפה מן הענף
וזרח כל העולם בטוהר מסנוור
(הקואין)

 

*

*

*

קערת האורז של הבודהה

הרשימה הבאה אינה הבהירה ביותר בבלוג, ואם זו הפעם הראשונה שאתם כאן אני ממליץ לקרוא קודם אחת מהאחרות. הטקסט מורכב מכמה שברי מחשבות, וטקסט שכתבתי בפרץ של התנגדות לאחר שמצאתי את עצמי בשיחת העצמה-עצמית מהסוג הרע (אם בכלל יכולה להיות שיחת העצמה-עצמית מסוג טוב).

מסופר על הבודהה שממש לפני שזכה להתעורר הוא זכה למשהו חשוב בהרבה – קערת אורז. הבודהה המסכן, שעזב את חיי הפאר בארמון וניסה יותר מדי ברצינות את דרך ההתנזרות, כמעט והרג את עצמו כאשר התעלף מרוב רעב ותשישות בזמן שרחץ בנהר. רק לאחר שהבין שזו לא הדרך והרשה לעצמו לאכול קערת אורז בחלב מתוק, ולא רק אגוז אחד ביום, היה לו את הכוח לשבת במדיטציה, להלחם נגד כל השדים והתעתועים, לשבור את הכלא של העצמי, ולהתעורר.

"בתקופה מוכת יוגה זו מקבלים בקלות רבה מדי את ההנחה כי "אי-התקשרות" היא לא רק עדיפה מקבלת החיים הארציים בלב שלם, אלא כי האדם המצוי דוחה דרך זו רק משום שקשה היא יותר מדי. לשון אחר, כי יצור-אנוש ממוצע הוא קדוש שנכשל. ספק אם זו אמת. הרבה אנשים באמת ובתמים אינם מתאווים להיות קדושים, וקרוב לוודאי, שכמה מאלו המגיעים או שואפים להגיע למעלת קדושים לא חשו משיכה רבה להיות בני-אדם. אם נבוא להתחקות על הדבר עד שורשו הפסיכולוגי, סבורני שנמצא כי המניע העיקרי ל'אי-התקשרות' הוא החפץ להימלט מצער הקיום, וקודם כול מן האהבה, שהיא, בין שהיא מינית ובין שאינה מינית, עבודה קשה. אך אין צורך לברר כאן אם האידיאל שמעבר לעולם הזה או האידיאל ההומניסטי 'נעלה' יותר. הדבר החשוב הוא, שהם אינם עולים בקנה אחד. יש לבחור בין אלוהים לאדם…"

(ג'ורג' אורוול, מתוך "מדוע אני כותב", צוטט בספר "דממה וחירות ביוגה הקלאסית" מאת יוחנן גרינשפון)

תחום המאבק הולך ומתרחב. לא מספיק שאנחנו צריכים להיות בלחץ תמידי על בריאות גופנית, על קריירה, על משפחה, על מצב הבנק – עכשיו גם האני שלנו בתחרות. ההגשמה העצמית שלנו היא זירת מאבק. האותנטיות שלנו. הקיום שלנו.

"תעשה מה שנכון בשבילך", "תהייה אתה", "האמת שלך" "האמת הפנימית שלך", "תרגיש מה נכון בשבילך"… אני אני אני אני אני אני. ואז אנשי הניו-אייג' גם מדברים על דכאון וחרדה כאילו להם יש את הפתרון בזמן שהם בין המייצגים היותר בנאלים ובוטים של מקור הבעיה.

השיח הקפיטליסטי הצליח לשלוח את זרועות התמנון החלקלקות שלו לנפש האדם, ויצר שם אומללות ומאבק, יצר שם שוק שאפשר לסחור בו: טיפולים פסיכולגיים, תרופות פסיכאטריות, סדנאות עזרה עצמית, קואצ'ינג להגשמה.

הניו-אייג' לסוגיו כאילו יוצא נגד הפסיכולוגיה בטיעון שהפסיכולוגיה עשתה איזושהי רדוקציה למצב האדם ועכשיו הניו-אייג' בא ומשיב אותנו לנפשנו. זה בהחלט אסטרטגיה מדהימה להסתרת האמת, מאוד אמריקאית  – פשוט להגיד ההפך ממה שנכון.

הפסיכולוגיה הייתה במשך שנים, ועודנה, ראש המחנה של הניו-אייג', הפירוק האובססיבי הזה בין אדם וחברה, בין אדם ועולם. פירוק הקיום האנושי, חיתוך הנפש והדבקה תוויות שונות ומשונות לחלקיה: איד, אגו, תת-מודע… לפחות הפסיכולוגיה עוד ניסתה להצדיק את עצמה, עוד טרחה לדמיין את עצמה כמתודה מדעית. הפסיכולוגיה עוד לוקחת על עצמה אחריות טיפולית, אפילו שגם שם נדמה שכבר שכחו ש"קודם כל אל תזיק".

הילדים הממזרים של הפסיכולוגיה, כל המטפלים והמנחים ומובילי השינוי למיניהם, משתוללים ברחובות ואפילו לאתיקה מדעית מנימלית כבר לא טורחים לציית (למרות כל הקוונטים שהם מצמידים לכל דבר). כל אחד היום הוא מומחה מדופלם לעבודת נפש. אפילו לא צריך לקרוא את כתבי הבודהה, לא צריך לעבור בחינות באוניברסיטה, לא צריך כלום בעצם… הסוד הוא שאין שום סוד. רק תדמיין מספיק חזק ואתה שם, הרי הכל תלוי בך, במוח שלך, ביכולת שלך לברוא מציאות. רוצה להיות מומחה – רק תעצום עיניים ותרצה מספיק.

ואם אתה לא מצליח? אם קשיי היום-יום ממשיכים לרדוף אותך וההצלחה שדמיינת לא באמת מופיעה כיד הדמיון הטובה – או אפילו גרוע יותר, מופיעה אבל מתגלה כריקה מתוכן? חבל. כנראה שאתה לא באמת מספיק רוצה, או לא רוצה נכון, או לא מבין את השיטה. כנראה שאתה לא מאמין ב"עצמך" מספיק.

המטרה הסופית של היוגה, של המדיטציה, היא שחרור מהעצמי, לא הנצחת האמונה בו. זה משהו שהרבה לא מבינים, מעדיפים לשכוח. אחת מהשאלות שנשאלות הכי הרבה בקשר לישיבה במדיטציה, בקשר לדרך השחרור שמציע הבודהה היא "אבל רגע, אם אני אשתחרר מכל האחזות, אז מה ישאר?". אלו שאלות ממקום בו קיים בלבול בין אדישות לישוב-נפש, בין האחזות להקשרות, בין מנוס לחופש.

אבל בצדק אנחנו מבלבלים.

אנחנו כל-כך תלויים בסיפורים האלו שרצים לנו בראש, במציאות האלטרנטיבית שאנחנו מדמיינים ומתכננים וזוכרים לעצמנו, שאנחנו לא יודעים מה נהייה בלעדיהם – מה תהייה המציאות הפשוטה כמו שנחווה אותה. אנחנו יודעים שזה המקור לאומללות שלנו, הציפייה הזאת שדברים יהיו אחרת מהדרך היחידה שהם יכולים להיות, ועדיין אנחנו מעדיפים לסבול מאשר לוותר על כל אותם דברים שמגדירים אותנו כעצמנו.

 יש לנו כל-כך הרבה סיפורים על עצמנו, כל-כך הרבה האחזויות. אורוול טועה שהוא לא מבדיל בין הקשרות, שאין איתה שום בעיה והיא החומר ממנו עשו היקום, ואפילו מספקת לנו לא מעט אושר ונחמה, לבין האחזות או הצמדות שבאמת רק גורמת לנו סבל.

ובואו נודה באמת, זה לא שנצליח להשתחרר מהאחזויות שלנו בכל מקרה. אני לפחות עוד לא פגשתי אף-אדם ש"התעורר" בצורה רדיקלית וסופית. כולנו קצת רצים על אוטומט וקצת שמים-לב. קצת מכורים לעשייה, וקצת נזכרים מדי פעם לחזור להוויה. לפעמים רוקדים את ריקוד המכונה ולפעמים זוכרים לקחת נשימה. כל אחד לפי המינון שמתאים לו באותו רגע נתון.

מה שנחמד ביוגה, וגם במדיטציה, או לפחות בדרך בה משווקים אותן במערב, היא שהן גורמות שלווה. כאילו בדרך לשחרור מהעצמי, שיש המייחלים לו ויש החוששים ממנו, אבל בכל מקרה מעטים כל-כך (אם בכלל) זוכים לו, אנחנו מפתחים כמה כלים דיי מוצלחים להיות אנחנו כאן ועכשיו (או יותר מדויק להבין שגם "אנחנו" "כאן" ו-"עכשיו" הם, כמו כל היתר, רק מושגים, המצאות, סיפורים). אולי זו היכולת להנות מהנשימה שלנו, מההבנה הפשוטה שזה החיים ולא שום דבר אחר. אולי זו העובדה שהסיפורים, גם אם לא נפסיקים, הופכים לקול רקע שקל להתעלם ממנו, שמעלה חיוך חומל ומשועשע, כמו זה שעולה על פנינו כשאנו מסתכלים על ילדים או כלבלבים משחקים. אולי זה היכולת להיות עם הדבר עצמו, עם הדברים כמות שהם. לחוות רגש בלי להמציא לו טקסים וסיפורים ופעולות.

יותר מזה, הוויתור על הרעיון של התעוררות סופית ומוחלטת הוא בעצם התנאי להתעוררות בכלל, מאחר ואחרת, כמו שאורוול מנסח זאת, בסך הכל החלפנו תשוקה אנושית בתשוקת קדושים.

ההסתכלות על התודעה, גם אם לא מביאה לשום התעוררות עמוקה, מביאה לתובנות רבות – להתעורריות קטנות ולשחרורים קטנים. אולי לא שבירה והעפה מוחלטת של הגג יחד עם כל הסורגים כמו שמספר הבודהה, אולי לא יציאה מוחלטת מגבולות ומגבלות העצמי – אבל כן מציאה של מרחבים חדשים לנשום בהם, לחיות בהם. היוגה סוטרות עצמן מעלות את האפשרות הזאת במספר מקומות, אבל למטרתנו, ולאור הטקסט שבמרכז הרשימה, אולי יפה לצטט לסיום דווקא את סוטרה 4.25: עבור מי שרואה את ההבדל חדל המאמץ להשיג את הווית העצמי.

*

*

*

שלושה האיקוים של איקיו ועוד שניים

10514268_10152451044523891_8072616724792676171_o

איקיו, הגוף הזה לא שלך
אני אומר לעצמי
היכן שאני נמצא אני שם

(מתוך "זן בודהיזם פילוסופיה ואסתטיקה" מאת יעקב רז)

Ikkyu this body isn't your
I say to myself
wherever I am I'm there

בספריית בית הכלא
קוטף פרח ממגדיר הצמחים

(אואסאקה טומויאסו, בתרגום יעקב רז)

*

*

*