הלב והעוגייה

נתקלתי לא מזמן בשירה של רחל "מנגד". השיר הידהד לי סיפור מתוך סיפור של הרבי נחמן על הלב והמעיין. דרך שניהם הייתה לי תחושה שאפשר למצוא מבט חולף מזווית העין על כמיהה, ויחד הם הובילו אותי לאחד המשלים של עוגיפצלת, יצור שכולו כמיהה אחת גדולה. הטקסט הצליח לסיים את עצמו דווקא בביקור אצל הקוסם מארץ עוץ, ספר שעוסק דווקא בכמיהה שאינה במקומה.

ויקיפדיה מספרת שבתנ"ך המילה כמיהה מופיעה רק פעם אחת, בתהילים ס"ג: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ-צייה ועייף בלי-מים". הנפש צמאה הבשר כמה. כבר זה תופס משהו. הפרק המלא מרמז אולי למה שאפשר למצוא גם אצל רחל ורבי נחמן. דוד רדוף במדבר יהודה, והכמיהה והדבקות מגנות עליו. הכמיהה לא מתקיימת כחוסר שיש למלא, כצמא שאפשר להרוות, אלא כיש קיים. הכמיהה לא רק מתקיימת אלא מקיימת, מאפשרת לחצות את המדבר, לנצח את האויבים. הכמיהה היא אור שאפשר ללכת לאורו, אבל לא להגיע אליו.

….

מנגד | רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

עצב נבו. האם באמת מדובר בעצב? הארץ המובטחת קיימת כהבטחה בלבד. שלושה דורות אחרי הברית בין אברהם לאלוהים כבר הייתה התרחקות ראשונה מהארץ המובטחת, גלות שעוד נחזתה כבר ברית עצמה. אבל גם בהמשך תולדות העם היהודי, בהמשך המשחק הזה בין העם לארצו המובטחת, כל פעם באו וכל פעם הלכו, הממלכה נקרעה ונקרעת גם עכשיו, גלות ועוד גלות, בית נבנה ובית נרחב – ושוב אפשר לכמוה, להשבע לא אשכחך. להיות בכמיהה.

והאם לא היה המדבר בכלל הגשמת הגאולה? איפה שיורד מן מן השמיים והאדם לא עוד בזעת אפו אוכל לחם? אולי לא במקרה מבקש משה מפרעה לא את הארץ המובטחת, אלא את לעבוד את אדוניו במדבר.

הלב והמעיין (מתוך מעשה בשבעה מבקשים) | רבי נחמן מברסלב

כי יש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. ולכל דבר יש לו לב, והעולם בכללו יש לו גם כן לב. ולבו של העולם הוא דמות שלמה עם פנים וידיים ורגליים. אולם הציפורניים של הרגל של לב העולם הם יותר נלבבים מאשר לבו של אדם. וההר עם המעיין עומד בקצה אחד של העולם, ולב העולם עומד בקצה אחר. והלב עומד מול המעיין ומשתוקק ומתגעגע תמיד להגיע אל המעיין. וגעגועיו ושתשוקתו של הלב למעיין הם גדולים מאוד, והלב צועק תמיד שרצונו לבוא אל המעיין. וגם המעיין משתוקק אל הלב. וללב זה יש שתי חולשות: אחת, שהשמש מכה אותו ושורפת אותו, כי הוא מתגעגע תמיד ורצה להגיע אל המעיין וחולשה שנייה יש ללב מפני הגעגועים והתשוקה שהלב מתגעגע וחושק תמיד ונפשו כלה למעיין, והוא צועק תמיד שרצונו להגיע למעיין. כי הלב עומד תמיד מול המעיין וזועק: אוי, הוא מתגעגע מאוד מאוד למעיין. אולם כאשר הלב צריך לנוח מעט כדי שיוכל להירגע מעט, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו מוגניה עליו מפני השמש, וזה נח מעט הלב. אבל אפילו אז, כשהוא נח, הוא מביט תמיד אל המעיין ומתגעגע תמיד אל המעיין. אכן, אם הוא מתגעגע כל כך למעיין מפני מה אינו הולך אליו? רק מיד כשהלב רוצה להתקרב אל ההר שהמעיין נמצא עליו, מיד יוצאת נפשו, כי כל חיותו של הלב היא מן המעיין ורק מן המעיין. וכשהוא עומד מול ההר מרחוק, יכול הוא לראות את ראש ההר שהמעיין עליו. מיד כשרצונו להתקרב אל המעיין, מתעלם ראש ההר מעיניו, ואינו יכול לראות את המעיין. וכשאינו רואה את המעיין, יוצאת נפשו. ואם לב זה יכלה, חלילה, ייחרב כל העולם, כי הרי הלב הוא החיות של כל דבר, וכיצד יוכל העולם להתקיים בלא לב? ולכן אין הלב יכול להתקרב למעיין, רק הוא עומד תמיד מול המעיין ומתגעגע וצועק תמיד שרצונו לבוא למעיין.

(מתוך "שישה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב", הרב עדין אבן-ישראל)

הכמיהה כל-כך עזה שהיא מונעת את הגשמתה שלה. הלב, כמו ילד קטן, לא יכול לרגע אחד שהמעיין יעלם מעיניו – ולכן לא יכול לרדת מההר שלו ולעשות את המסע להר השני, לקצהו האחר של העולם, למעיין. האם ההגעה היא העניין או הכמיהה עצמה – שלפי הסיפור חזקה מההגעה עצמה?

ואולי יש רמז חשוב בכך שהלב אינו כמה לציפור, אולי אינו מבחין בה כלל, אך היא זאת שמצלה עליו, שמצילה אותו.

נשאלתי לא מזמן על המושג העברי "אסירות תודה". מעולם לא שמתי לב לכבדות הרבה של המונח הזה – "אסיר תודה". זה גורם לי לחשוב על שלושת החובות מתוך "המתנה" של מרסל מוס – החובה לתת, החובה לקבל, והחובה להחזיר. האם באמת אנחנו אסירים בתוך התודה?

האינטרנט מלמד אותי שהמונח אסיר תודה התגלגל ממונח תנ"כי אחר "אסיר תקווה". יש שיגידו שאנחנו אסירי תקווה במובן חיובי, שאין לנו ברירה אלא שלא להתייאש, ויש שיגידו שהתקווה היא באמת השלשלאות החזקות ביותר, האסון האחרון שיצא מתיבת פנדורה. בכל מקרה קשה שלא לדמיין את הלב הנצור על פסגת ההר שלו, שבוי בכמיהתו.

במהלך העבודה אני מוצא שיר נוסף של רחל:

בְּבוֹא | רחל

וְזֶהוּ? רַק זֶה?
וְאֶל זֶה לָשֵׂאת עֵינַיִם כָּלוֹת,
וְאֶל זֶה שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְשַׁרְבֵּב,
וּבָזֶה לְחַמֵּם אֶת הַלֵּב
בְּצִנַּת לֵילוֹת?
בְּשֶׁל זֶה לְנָאֵץ אֱלֹהִים,
וְלִבְעֹט בְּעֻלּוֹ?
זֶה… וְתוּ לֹא… תּוּ לֹא?

האם זה מה שקורה לכמיהה? זה מה שהיה צפוי ללב אם הוא היה מגיע למעיין? למשה שהיה יורד מהר נבו?

זה? ותו לא?

או שלא מדובר בסיומה הדל של הכמיהה, אלא בהתוודאות אל טיבה האינסופי אשר אינו יכול לבוא אל סיפוקו. "שמה – אין בא", ואם נלך לשיר שלישי של רחל "זמר נוגה", נמצא רחל נוספת שכבר נמצאת בארץ המובטחת, בזרועות אהובה, ועדיין מחכה שיבוא – אבל אלוהים לא נותן לבוא, רק מצווה "לך לך". רחל מחכה לדודה עד אחרון ימיה, גם הרבה האחרי שאהובה סיים לעבוד עבורה במשך שנים רבות שהיו כימים אחדים. והאם הפיכת השנים לימים היא מחווה רומנטית לדרך בה עושה יעקב קפיצת דרך על פני הזמן הרב מרוב כמיהתו לרחל, כפרשנתו של מאיר שלו, או בכלל סמל לחוסר ערכן של השנים, שכל הזמן והעבודה הקשה הפכו ל-"ותו לא", ל-"מעט ורעים היו ימי שני חיי", כמו שמעיד יעקב על עצמו?

לא הצלחתי למצוא וידיאו עבור המשל של עוגיפלת שרציתי לספר, אך הסיפור מתחיל כך: בתוך הצנצנת יש עוגייה, שהיא כמובן משאת נפשו של עוגיפלצת. עוגיפלצת מכניס את ידו לצנצנת ותופס את העוגייה – אך פתח הצנצנת צר, ועוגיפלצת לא יכול להוציא את ידו החוצה בזמן שהוא אוחז בעוגייה. הכמיהה העזה מונעת ממנו לעזוב את העוגייה, אבל רק אם יעזוב אותה יוכל למשוך את ידו החוצה.

האם יוכל עוגיפלצת להרפות לרגע מהעוגייה בכדי להוציא את ידו, ואז למצוא דרך טובה יותר לחלץ את העוגייה? ואם יאכל את העוגייה, האם תשתנה במשהו כמיהתו?

האם יכול הלב להאמין שהמעיין מתקיים גם כאשר אינו רואה אותו, לרדת מההר ולחצות את הדרך הארוכה מקצהו האחד של העולם לקצהו השני? ומה יעשה כאשר יגיע לשם, כאשר יתאחד עם מושא כמיהתו?

השתובה אצל נחמן אולי אינה ברורה מאליה, אך לדעתי נרמזת מתוך הסיפור המלא של המבקשים – אם יתאחדו הלב והמעיין יגיע קצו של הזמן משחק המחבואים הגדול בין האדם לאלוהיו, שנעלם בעולם שבא, יסתיים.

ולגבי עוגיפלצת אפשר לדעת מה התשובה לשאלה השנייה. בחיפושיי אחר משל הצנצנת מצאתי וידיאו המציג משל אחר של עוגיפלצת בנושא כמיהה ומימוש. עוגיפלצת נאלץ להתמודד עם קיומה של עוגייה אחת בלבד. לאכול או לא לאכול – זאת השאלה. רגע המימוש חולף כה מהר, בקושי מתקיים, לעומת הכמיהה הנצחית, הכמיהה לעוגייה.

ופתאום אני נזכר ב"קוסם מארץ עוץ", על הרובד האירוני שלו, שמספק זווית אחרת לעניין הכמיהה. הכמיהה של חבריה של דורותי למסע, הכמיהה למה שיש להם בכל מקרה, למה שאי-אפשר לתת להם (על איש הפח כתבתי במקום אחר). כמיהה שבסופו של דבר מתממשת דרך בדיות, דרך הסמלים החלולים של הקוסם השרלטן. תמיד היה לחברים את מה שהם חיפשו, שכל ולב ואומץ, אבל הם לא האמינו בזה – וברגע שהם האמינו שיש בהם את מושא כמיהתם, באותו הרגע גם תם המסע.

ודורותי, הסיבה לכל זה, רוצה רק לחזור למקום שאף-אחד בעולם לא מצליח להבין למה לה לחזור אליו, לבית שאין בו מקום לא לצחוק ולא לשמחה. כמיהה סתומה ולא ברורה, שמתורצת רק במשפט בעל כפל המשמעות "אין מקום כמו הבית" ("there is no place like home"). אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, ובמקום לצלול לעומק שמציעה האודיסאה של דורותי, אני אסתפק בציטוט אחד לסיום:

הדחליל הקשיב בתשומת-לב, ואמר, "אני לא מבין למה שתרצי לעזוב את הארץ היפה הזאת ולחזור למקום היבש האפור שאת קוראת לו קנזס".

"זה כי אין לך שום שכל", ענתה הילדה. "לא משנה כמה משמימים ואפורים הבתים שלנו, אנחנו אנשי בשר ודם מעדיפים לחיות בהם מאשר בכל ארץ אחרת, לא משנה כמה יפה. אין מקום כמו הבית."

הדחליל נאנח.

"ברור שאיני יכול להבין זאת," הוא אמר. "אם הראש שלכם היה מלא בקש, כמו שלי, כנראה כולכם הייתם חיים במקומות נפלאים, ואז בקנזס לא היו אנשים כלל. קנזס ברת-מזל מאוד על שיש לכם שכל".

נ.ב.

monkey+reaching+for+the+moon(ציור של Ohara Koson)

הקוף נכסף אל הירח שבמים
עד יום מותו הוא לא יוותר
לו אך הרפה מן הענף
וזרח כל העולם בטוהר מסנוור
(הקואין)

 

*

*

*

קערת האורז של הבודהה

הרשימה הבאה אינה הבהירה ביותר בבלוג, ואם זו הפעם הראשונה שאתם כאן אני ממליץ לקרוא קודם אחת מהאחרות. הטקסט מורכב מכמה שברי מחשבות, וטקסט שכתבתי בפרץ של התנגדות לאחר שמצאתי את עצמי בשיחת העצמה-עצמית מהסוג הרע (אם בכלל יכולה להיות שיחת העצמה-עצמית מסוג טוב).

מסופר על הבודהה שממש לפני שזכה להתעורר הוא זכה למשהו חשוב בהרבה – קערת אורז. הבודהה המסכן, שעזב את חיי הפאר בארמון וניסה יותר מדי ברצינות את דרך ההתנזרות, כמעט והרג את עצמו כאשר התעלף מרוב רעב ותשישות בזמן שרחץ בנהר. רק לאחר שהבין שזו לא הדרך והרשה לעצמו לאכול קערת אורז בחלב מתוק, ולא רק אגוז אחד ביום, היה לו את הכוח לשבת במדיטציה, להלחם נגד כל השדים והתעתועים, לשבור את הכלא של העצמי, ולהתעורר.

"בתקופה מוכת יוגה זו מקבלים בקלות רבה מדי את ההנחה כי "אי-התקשרות" היא לא רק עדיפה מקבלת החיים הארציים בלב שלם, אלא כי האדם המצוי דוחה דרך זו רק משום שקשה היא יותר מדי. לשון אחר, כי יצור-אנוש ממוצע הוא קדוש שנכשל. ספק אם זו אמת. הרבה אנשים באמת ובתמים אינם מתאווים להיות קדושים, וקרוב לוודאי, שכמה מאלו המגיעים או שואפים להגיע למעלת קדושים לא חשו משיכה רבה להיות בני-אדם. אם נבוא להתחקות על הדבר עד שורשו הפסיכולוגי, סבורני שנמצא כי המניע העיקרי ל'אי-התקשרות' הוא החפץ להימלט מצער הקיום, וקודם כול מן האהבה, שהיא, בין שהיא מינית ובין שאינה מינית, עבודה קשה. אך אין צורך לברר כאן אם האידיאל שמעבר לעולם הזה או האידיאל ההומניסטי 'נעלה' יותר. הדבר החשוב הוא, שהם אינם עולים בקנה אחד. יש לבחור בין אלוהים לאדם…"

(ג'ורג' אורוול, מתוך "מדוע אני כותב", צוטט בספר "דממה וחירות ביוגה הקלאסית" מאת יוחנן גרינשפון)

תחום המאבק הולך ומתרחב. לא מספיק שאנחנו צריכים להיות בלחץ תמידי על בריאות גופנית, על קריירה, על משפחה, על מצב הבנק – עכשיו גם האני שלנו בתחרות. ההגשמה העצמית שלנו היא זירת מאבק. האותנטיות שלנו. הקיום שלנו.

"תעשה מה שנכון בשבילך", "תהייה אתה", "האמת שלך" "האמת הפנימית שלך", "תרגיש מה נכון בשבילך"… אני אני אני אני אני אני. ואז אנשי הניו-אייג' גם מדברים על דכאון וחרדה כאילו להם יש את הפתרון בזמן שהם בין המייצגים היותר בנאלים ובוטים של מקור הבעיה.

השיח הקפיטליסטי הצליח לשלוח את זרועות התמנון החלקלקות שלו לנפש האדם, ויצר שם אומללות ומאבק, יצר שם שוק שאפשר לסחור בו: טיפולים פסיכולגיים, תרופות פסיכאטריות, סדנאות עזרה עצמית, קואצ'ינג להגשמה.

הניו-אייג' לסוגיו כאילו יוצא נגד הפסיכולוגיה בטיעון שהפסיכולוגיה עשתה איזושהי רדוקציה למצב האדם ועכשיו הניו-אייג' בא ומשיב אותנו לנפשנו. זה בהחלט אסטרטגיה מדהימה להסתרת האמת, מאוד אמריקאית  – פשוט להגיד ההפך ממה שנכון.

הפסיכולוגיה הייתה במשך שנים, ועודנה, ראש המחנה של הניו-אייג', הפירוק האובססיבי הזה בין אדם וחברה, בין אדם ועולם. פירוק הקיום האנושי, חיתוך הנפש והדבקה תוויות שונות ומשונות לחלקיה: איד, אגו, תת-מודע… לפחות הפסיכולוגיה עוד ניסתה להצדיק את עצמה, עוד טרחה לדמיין את עצמה כמתודה מדעית. הפסיכולוגיה עוד לוקחת על עצמה אחריות טיפולית, אפילו שגם שם נדמה שכבר שכחו ש"קודם כל אל תזיק".

הילדים הממזרים של הפסיכולוגיה, כל המטפלים והמנחים ומובילי השינוי למיניהם, משתוללים ברחובות ואפילו לאתיקה מדעית מנימלית כבר לא טורחים לציית (למרות כל הקוונטים שהם מצמידים לכל דבר). כל אחד היום הוא מומחה מדופלם לעבודת נפש. אפילו לא צריך לקרוא את כתבי הבודהה, לא צריך לעבור בחינות באוניברסיטה, לא צריך כלום בעצם… הסוד הוא שאין שום סוד. רק תדמיין מספיק חזק ואתה שם, הרי הכל תלוי בך, במוח שלך, ביכולת שלך לברוא מציאות. רוצה להיות מומחה – רק תעצום עיניים ותרצה מספיק.

ואם אתה לא מצליח? אם קשיי היום-יום ממשיכים לרדוף אותך וההצלחה שדמיינת לא באמת מופיעה כיד הדמיון הטובה – או אפילו גרוע יותר, מופיעה אבל מתגלה כריקה מתוכן? חבל. כנראה שאתה לא באמת מספיק רוצה, או לא רוצה נכון, או לא מבין את השיטה. כנראה שאתה לא מאמין ב"עצמך" מספיק.

המטרה הסופית של היוגה, של המדיטציה, היא שחרור מהעצמי, לא הנצחת האמונה בו. זה משהו שהרבה לא מבינים, מעדיפים לשכוח. אחת מהשאלות שנשאלות הכי הרבה בקשר לישיבה במדיטציה, בקשר לדרך השחרור שמציע הבודהה היא "אבל רגע, אם אני אשתחרר מכל האחזות, אז מה ישאר?". אלו שאלות ממקום בו קיים בלבול בין אדישות לישוב-נפש, בין האחזות להקשרות, בין מנוס לחופש.

אבל בצדק אנחנו מבלבלים.

אנחנו כל-כך תלויים בסיפורים האלו שרצים לנו בראש, במציאות האלטרנטיבית שאנחנו מדמיינים ומתכננים וזוכרים לעצמנו, שאנחנו לא יודעים מה נהייה בלעדיהם – מה תהייה המציאות הפשוטה כמו שנחווה אותה. אנחנו יודעים שזה המקור לאומללות שלנו, הציפייה הזאת שדברים יהיו אחרת מהדרך היחידה שהם יכולים להיות, ועדיין אנחנו מעדיפים לסבול מאשר לוותר על כל אותם דברים שמגדירים אותנו כעצמנו.

 יש לנו כל-כך הרבה סיפורים על עצמנו, כל-כך הרבה האחזויות. אורוול טועה שהוא לא מבדיל בין הקשרות, שאין איתה שום בעיה והיא החומר ממנו עשו היקום, ואפילו מספקת לנו לא מעט אושר ונחמה, לבין האחזות או הצמדות שבאמת רק גורמת לנו סבל.

ובואו נודה באמת, זה לא שנצליח להשתחרר מהאחזויות שלנו בכל מקרה. אני לפחות עוד לא פגשתי אף-אדם ש"התעורר" בצורה רדיקלית וסופית. כולנו קצת רצים על אוטומט וקצת שמים-לב. קצת מכורים לעשייה, וקצת נזכרים מדי פעם לחזור להוויה. לפעמים רוקדים את ריקוד המכונה ולפעמים זוכרים לקחת נשימה. כל אחד לפי המינון שמתאים לו באותו רגע נתון.

מה שנחמד ביוגה, וגם במדיטציה, או לפחות בדרך בה משווקים אותן במערב, היא שהן גורמות שלווה. כאילו בדרך לשחרור מהעצמי, שיש המייחלים לו ויש החוששים ממנו, אבל בכל מקרה מעטים כל-כך (אם בכלל) זוכים לו, אנחנו מפתחים כמה כלים דיי מוצלחים להיות אנחנו כאן ועכשיו (או יותר מדויק להבין שגם "אנחנו" "כאן" ו-"עכשיו" הם, כמו כל היתר, רק מושגים, המצאות, סיפורים). אולי זו היכולת להנות מהנשימה שלנו, מההבנה הפשוטה שזה החיים ולא שום דבר אחר. אולי זו העובדה שהסיפורים, גם אם לא נפסיקים, הופכים לקול רקע שקל להתעלם ממנו, שמעלה חיוך חומל ומשועשע, כמו זה שעולה על פנינו כשאנו מסתכלים על ילדים או כלבלבים משחקים. אולי זה היכולת להיות עם הדבר עצמו, עם הדברים כמות שהם. לחוות רגש בלי להמציא לו טקסים וסיפורים ופעולות.

יותר מזה, הוויתור על הרעיון של התעוררות סופית ומוחלטת הוא בעצם התנאי להתעוררות בכלל, מאחר ואחרת, כמו שאורוול מנסח זאת, בסך הכל החלפנו תשוקה אנושית בתשוקת קדושים.

ההסתכלות על התודעה, גם אם לא מביאה לשום התעוררות עמוקה, מביאה לתובנות רבות – להתעורריות קטנות ולשחרורים קטנים. אולי לא שבירה והעפה מוחלטת של הגג יחד עם כל הסורגים כמו שמספר הבודהה, אולי לא יציאה מוחלטת מגבולות ומגבלות העצמי – אבל כן מציאה של מרחבים חדשים לנשום בהם, לחיות בהם. היוגה סוטרות עצמן מעלות את האפשרות הזאת במספר מקומות, אבל למטרתנו, ולאור הטקסט שבמרכז הרשימה, אולי יפה לצטט לסיום דווקא את סוטרה 4.25: עבור מי שרואה את ההבדל חדל המאמץ להשיג את הווית העצמי.

*

*

*

אוקיי

יש רגע, אחד האהובים עלי בתולדות הקולנוע, ממש לקראת הסוף של "שמש נצחית בראש צלול". ג'ואל וקלמנטיין כבר יודעים הכל, יודעים שהם כבר פעם אחת אהבו והתרגלו וסלדו ונפרדו, יודעים את הסוף עוד לפני שהייתה להם הזדמנות להתחיל. הם אומרים אוקיי. הם מחליטים לנסות.

(קישור, למי שרוצה להיזכר)

נדמה שזו הבחירה שלנו בחיים בני-החלוף שלנו: לדעת מההתחלה את הסוף, לדעת מההתחלה שיהיה סוף – ולהגיד "בסדר".

נגיד ואפילו יבוא המשיח, או איזו המצאה טכנולוגית מהפכנית, ונוכל לחיות כמה שנרצה, אפילו לנצח – עדיין נשאר עם בעיית החלופיות שלנו. כל עוד הזמן ימשיך להתקדם אנחנו נמשיך להתחלף, העולם סביבנו ימשיך להתחלף. אנחנו נצמח ונתפתח, נתרחק ונתקרב ונתרחק מהקרובים לנו. יצירות מופת ישכחו במחסני מוזיאונים בזמן שאמנות חדשה ורלוונטית יותר תתפוס את הבמה המרכזית. זוגות ימשיכו להתרחק ולהפרד. ילדים יעזבו את הבית. אנו עצמנו תמיד נהייה רק מי שאנחנו עכשיו, ברגע הנוכחי, ורק צל וזכר למי שהיינו בעבר. חיי נצח אינם הפתרון להיותנו בני חלוף, רק הקצנה של המצב לאינסוף.

הפתרון היחידי לכך שהכל מתחלף כל הזמן הוא הקפאה מוחלטת, עצירת הזמן. האחזות טוטאלית בנקודת זמן אחת, ברגע אחד. גורל גרוע ממוות, כי לפחות לפני המוות היו חיים. היה אפשר להכיר אנשים, ליצור יצירות, לעשות ילדים. לחיות. ועדיין אנחנו בוחרים באפשרות הזאת, נאחזים כמה שרק אפשר – במשהו שעבר כבר, במישהו שעבר כבר, במי שאנו היינו כבר. לוותר על העבר מרגיש לפעמים כמו ויתור על החיים. כאילו אם נשחרר את האחיזה אז אנחנו נותנים למי שהיינו למות – אבל האחיזה מונעת ממי שאנו עכשיו לחיות.

ובכל מקרה זה בלתי אפשרי.

עוד רגע קולנועי, מהסרט "בגינרס", משפט שהושם בפיו של כלב: ידענו שזה לא יצליח, אפילו מלפני שפגשנו אותה.

Fullscreen capture 07012013 233420.bmp

ברור שידענו מראש שזה לא יעבוד. ואפשר למצוא אצל לואי סי.קיי. הרחבה של הרעיון:

מאוד קשה להסתכל על מישהו ולהגיד "אולי משהו נחמד יקרה". אני יודע יותר מדי על החיים בשביל שתהייה לי איזושהי אופטימיות. אפילו אם זה נחמד, זה יוביל לחרא. אני יודע שאם אתה מסתכל על מישהי והיא מסתכלת חזרה הרגע החלטת שמשהו חרא הולך לקרות. אולי יהיו לכם כמה דייטים נחמדים ואז היא לא תתקשר אליך יותר ותרגיש חרא. או שתצאו הרבה זמן ואז היא תשכב עם אחד החברים שלך או אתה עם אחת משלה וזה יהיה חרא. או שתתחתנו וזה לא יעבוד ותתגרשו ותפצלו את החברים והכסף שלכם וזה יהיה נורא. או שתכיר את האדם המושלם, שתאהב אותו עד אין-סוף ואפילו תריבו טוב ותצמחו ביחד ויהיו לכם ילדים ואתם תזדקנו ביחד… ואז היא תמות.

אני זוכר שעוד בלימודים עבדתי על פרויקט תיעודי שהתחיל מרעיון חמוד ולרגע כמעט ונראה היה שהולך לקרות. המסע סביב הרעיון הזה הוביל אותנו לעשרות פגישות מרתקות עם אנשים שונים ומשונים, לכל מיני הצלחות קטנות וללא מעט טעויות, שגם אם לא היינו עושים אותן לא היה יוצא מזה כלום.

"לא יצא מזה כלום". זו בדיחה כבר ביני לבין אחד מחברי, שהיה שותף למסע הזה. הוא פגש את אמא שלי בערב סיום הלימודים שלנו, והציג את עצמו כמי שהיה איתי בנסיון הזה. "לא יצא מזה כלום", הייתה התגובה שלה.

מבחינתי זה הסטיקר לגישה הדיעבדית הנוראית הזאת שמבטלת הכל, או כמו שלואי אומר, הופכת הכל לחרא. כמו שזוגיות מדהימה שנמשכה שנתיים ולא יותר, שבני הזוג נתנו ולמדו וצמחו ביחד, עד שהם צמחו הרחק אחד מהשני, היא כלום. כמו יצירה שאדם עבד עליה שנים ובסוף לא יצאה לאור היא כלום. ואם היצירה כן יצאה לאור והצליחה אפילו, ונשכחה אחרי מאתיים שנה – זה גם כלום? ובני זוג שחיו והקימו משפחה ונפרדו אחרי חמישים שנה כי די – זה הכל היה כלום בעצם?

מי ששופט דברים רק מהסוף שלהם צפוי להתאכזב תמיד. צפוי לקבל רק חרא.

 "הכל צפוי והרשות נתונה". נחזור לבחירה שלנו, לאפשרות הזאת להגיד אוקיי, בסדר.

החלופיות של הכל היא עובדה, אנחנו יודעים אותה. לפעמים אנחנו מתאמצים להפנות ממנה מבט, לשכוח ש"הספל כבר שבור" כמאמרו של המורה אג'אן צ'ה (על כך כתבתי כאן), ואולי גם אפשר לחיות חיים שלמים בלי ששום-דבר ישבר לך, יזכיר לך שהמציאות עובדת אחרת, אבל לרוב עדיף לקבל את הבלתי-נמנע בחיוך מאשר לנסות לברוח ממנו. לפעמים אנחנו מנסים לעצור את הזמן, לאחוז במשהו בכוח, לחנוק אותו. הורגים את ההווה, ואיתו גם את העתיד, למען העבר.

לא יעזור לא לברוח ולא להתבצר. הזמן תמיד ימצא אותנו, תמיד יגיע לבקר. זה צפוי.

ואז נותרת לנו הרשות. האם להתייאש, להתייאש מכך שכל דבר יתפורר, שהכל הבל ורעות רוח – או להגיד בסדר. להבין שדווקא הנצח הנורא הזה, האינסוף הזה שלעומתו הכל בטל וחסר-ערך, הוא אשליה. הנצח הוא זה שאין לו קיום כלל, אפילו לא קיום בן-חלוף. האין-סוף הוא רק אין מנופח.

מה שכן יש, הדבר היחיד שיש, שרק לעומתו דברים נמדדים, הוא הרגע הזה. כל מה שקיים, קיים עכשיו. אם אתה חי למען העכשיו, ולא למען הנצח, אז אתה תמיד במקום של הנחמד, ולא של החרא. ואם אתה מבין שאפילו העכשיו הוא אשליה, שהוא קיים רק לעומת רגעים אחרים, אז בכלל זכית.

אי-אפשר להצליח, ולכן גם לכישלון אין משמעות. התוצאה לא משנה, התוצאה לא קיימת. מה שכן קיים זו העשייה שלנו. אני מניח שיש פה תובנה לגבי הרעיון של קרמה יוגה, לגבי הפרק השלישי של הבהגאוואד גיטה, אבל מי יודע.

אני זוכר מסיבת השקה לרומן הביכורים של ידידה. היא הייתה לחוצה מאוד עם הספר יימכר, מה המבקרים יגידו. אמרתי לה שזה כבר לא משנה, היא כתבה את הספר שלה, היא עשתה את העבודה שלה. כל השאר זה כבר לא בידייה, ולכן לא משנה. אמרתי לה שבעצם אנחנו יותר מספידים את העבודה שלה על הספר מאשר חוגגים את ההוצאה שלו, שמה שהיא צריכה לעשות זה ללכת לכתוב את הספר הבא שלה, היא חייכה ואמרה שהיא כבר התחילה.

בן-אדם יכול לעשות רק כמיטב יכולתו, לא יותר. מתוך מסירות ודיוק וכוונה.

נסיים בעצה מאיש חכם הרבה יותר ממני, מתוך מכתב שכתב קורט וונגוט לתלמידי בית-ספר תיכון. תוך כדי תרגום הבחנתי שהוא משתמש במילה התהוות (becoming), שאומרת במילה אחת את כל מה שניסיתי להגיד ברשימה הזאת, שכבר התארכה יותר מדי. וונגוט:

מה שיש לי להגיד, חוץ מזה, לא יקח הרבה, ולעניין: התנסו בכל אמנות, מוזיקה, שירה, ריקוד, משחק, רישום, ציור, פיסול, שירה, בדיון, מאמרים, עיתונאות, לא משנה כמה טוב או רע, לא למען כסף או תהילה, אלא בשביל לחוות התהוות, לגלות מה יש בתוככם, לגרום לנשמתכם לגדול.

ברצינות! אני מתכוון שתתחילו ממש עכשיו, עשו אמנות ועשו אותה לשארית חייכם. ציירו קריקטורה, או ציור יפה של המורה, ותנו לה אותו. ריקדו הביתה מבית-הספר, שירו במקלחת, ועוד ועוד. עשו פרצוף בפירה שלכם. העמידו פנים שאתם דרקולה.

הנה מטלה להערב, ואני מקווה שהמורה תכשיל אתכם אם לא תעשו אותה: כיתבו שיר בן שש שורות, לא משנה על מה, אבל בחרוזים. זה לא טניס בלי הרשת. עשו אותו טוב כמיטב יכולתכם. אבל אל תספרו לאף-אחד מה אתם עושים. אל תראו אותו או תדקלמו אותו לאף אחד, אפילו לא לחברה או להורים או ללא משנה מי, או למורה. בסדר?

קרעו אותו לעשרים ושתיים חתיכות וזרקו אותן בפחים שונים. אתם תמצאו שכבר זכיתם בגמול אדיר על השיר שלכם. חוויתם התהוות, למדם על מה שבתוככם, וגרמם לנשמתכם לגדול.

אלוהים יברך את כולכם!

קורט וונגוט

*

*

*

ידיים גדולות וחזקות

 יש סיפור קצת מוזר, לפחות אם לא מבינים את ההקשר שלו, שמסופר על המורה אג'אן צ'ה. מאחר ואין גרסה רשמית של הסיפור, אני אוסיף עכשיו נוסח משלי, שונה קצת:

מחפשי אמת מרחבי העולם היו עולים לרגל למנזר של אג'אן צ'ה. הם חיפשו ללמוד מהמאסטר את חכמת הבודהה, לשבת בשתיקה לצידו, ובעיקר לקבל השראה מחכמתו הבהירה, מהפשטות שבחייו, מצניעותו.

היו שבאו והלכו, והיו שנשארו, הקדישו את חייהם לתרגול אי-ההאחזות – ויתרו על רכוש ומשפחה, על חברים ומעמד. אותם מחפשים  מסורים הפכו לנזירים בעצמם, תלמידים אוהבים של אג'אן צ'ה.

אחד הנזירים, שהיה אדוק בדרכו יותר מהשאר, ואהב את מורהו אהבה גדולה, הבחין במהלך השנים במשהו מוזר. אג'אן צ'ן תמיד שתה את התה שלו באותו הספל – ספל חמר עדין ופשוט, מושלם בכל פרטיו.

הנזיר צפה במורהו שותה מהספל, משחק בו, מניח אותו בזהירות על המדף. הוא רצה לשאול את אג'אן צ'ה על כך, אבל התבייש, לא רצה שיראה כאילו הוא מזלזל במורה הנערץ. הימים חלפו באי-נחת. הנזיר לא הצליח לתרגל. כל תודעתו נאחזה בספל הזה, בעדות הזאת להאחזות חומרית אצל מורהו הנערץ. בישיבה השקטה הוא חשב על הספל. בזמן השיחה הוא הביט בספל במקום להקשיב למורהו.

בסופו של דבר אג'אן צ'ן עצמו שם לב למבטו של תלמידו, לקבעון שלו. המורה הישיש ניגש אל הנזיר עם הספל בידו, והציע לו את החפץ שכה שבה את דמיונו.

התלמיד שמח על ההזדמנות לשאול את השאלה שבערה בו כבר מזה שבועות וחודשים מבלי להעליב את המורה. הוא לקח מספר נשימות להרגיע את עצמו ושאל: איך אוכל לקחת את הכוס הזאת, איך אוכל להאחז בה, בלי שהדבר יוביל לסבל. הרי אתה לימדת אותנו, הבודהה לימד אותנו, שכל האחזות מובילה לסבל.

אג'אן הסתכל על הספל האהוב, העביר את אצבעו על הטקסטורה העדינה מעשה יד האמן, חש בידו את הקלות המדויקת של החומר ממנו הוא עשוי, ואמר: תזכור שהספל לא שלך. תזכור שמתישהו תבוא רוח, או אי-זהירות, או חתול. תמיד תזכור שהספל כבר שבור. רק אז תוכל להנות ממנו בשלמות.

אג'אן צ'ן הניח את הספל מול תלמידו והלך. ובאותה שנה, כשאג'אן צ'ן מת בשיבה טובה, התלמיד גם חייך וגם בכה.

pdvd_022

יש רגע בסרט "הסיפור שאינו נגמר", לקראת סופו. אטריו פוגש מחדש בלועס-הסלעים. לועס-הסלעים מיואש, הלא-כלום לקח לו הכל. הוא ניסה לאחוז, ניסה לאחוז בחבריו, ניסה לאחוז בעזרת הידיים הגדולות והחזקות שלו, אבל הוא לא הצליח. הלא-כלום לקח הכל. ועכשיו הוא מחכה בעצמו ללא-כלום.

הייתי בן 13, ולמרות שזה קרה במהירות אפס זו הייתה תאונה מפחידה קצת, והאיש שהרכב שלו רוסק אמר משפט חכמה:  "זה רק פח".

נזכרתי בזה לפני חצי שנה בערך, כשגנבו לי את האופנוע. כולם ציפו ממני להתעצבן. אמרתי "זה רק פח" ולא חשבתי על זה שוב. כמעט.

מאוד קל לבלבל בין ישוב-נפש ואדישות, בין אי-האחזות לניתוק רגשי. קל גם לטעות לכיוון השני: להפוך את ישוב-הנפש למאבק ולהאחז ברעיון אי-האחזות. לא משנה אם אתה מנסה למשוך בכוח ולאחוז, או להדוף בכוח ולהמנע – התנועה היא אותה תנועה, תנועה של סבל.

ברור שיש לנו דברים בחיים שהם לא ספל, לא אופנוע, לא "רק פח". ברור. יש  מקומות ורגשות ואנשים שנמשיך להאחז בהם, להתאבל עליהם, שנים אחרי שהם כבר אינם. אם נאמץ את זה נסבול, אם נלחם להפסיק את זה נסבול.

לפעמים הרגע הכי קשה הוא כשאנחנו מגלים דווקא שהפסקנו, שאנחנו כבר לא מתאבלים, לא אוחזים יותר בעבר. כאילו נתנו למה שהיה שם, למי שהיה שם, לחלוף באמת. הקושי שם, האמת שם, היא שנתנו למי שאנחנו היינו אז לחלוף, למות.

יש אפשרות לאחוז נכון, כלומר לא לאחוז, אלא להחזיק ביד פתוחה (על כך כתבתי כאן). זו אפשרות שכדאי להחזיק ביד פתוחה, לא לאחוז או להאחז בה – בסוף גם אותה יבוא החתול ויפיל מהמדף.

*

*

*

רק בלי ליצנות

קראתי אתמול ראיון עם לואי סי קיי שבו, בין השאר, הוא אומר: אתה חייב לאמץ אי-נוחות, זו הדרך היחיה לשים את עצמך במצב שבו אתה יכול ללמוד, והדרך היחידה שבה אתה יכול לשמור על החושים שלך רעננים כשאתה שם.

זה נכון, כמו רוב מה שלואי מלמד אותנו, וזה מאפשר לי לכתוב על משהו שאני רוצה לגעת בו מאז שפתחתי את הבלוג – לענות למה כותרת המשנה של הבלוג הזה היא "רק בלי ליצנות".

המשפט הזה לקוח מסיפור של רבי נחמן מברסלב בשם "מעשה מחכם ותם", בו מסופר על התם כך:

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב? וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

הבלוג החדש הזה, בו אתם קוראים עכשיו, מציב אותי במקום של אי-נוחות. כל דבר שאני כותב מעורר אי-נחת קלה. נראה שלפרסם פרוזה או ביקורת התרגלתי, אפילו לראות תכנים שלי שזכו להפקה ושידור. זה לא קל, ואני לא חושב שיש אדם שמסוגל לקחת את היצירה שלו למקום פומבי בשלוות-נפש מלאה. אפילו אם זה היה אפשרי זה בטח לא היה מרגיש נכון: אם אני אפרסם משהו, אצור משהו, שאני לא קצת אחרד לגורלו כנראה שאין לו משמעות בשבילי. ואם אין לו משמעות בשבילי, אז למה שיהיה לו משמעות בשביל מישהו אחר?

אבל כאן אני מתמודד עם אי-נחת מסוג חדש. הבלוג הזה קיים כבר חודש וחצי ויש בו מספר תכנים מקוריים שלי שאני אפילו גאה בהם – ועדיין לא פרסמתי אותו. להפך אפילו. כל פעם שאני נכנס ורואה שמספר הקוראים נשאר על אפס אני נושם לרווחה. אין לי רצון להתמודד עם מבט. למרות שהבלוג קיים, למרות שאפשר להגיע אליו, למרות שאפילו החבאתי קישור אליו בבלוג הראשי שלי.

למה?

תשובה אחת היא שהבלוג הזה דורש אי נחת. כי הוא דורש ממני "ללמוד דברים חדשים ולשמור על החושים שלי רעננים". דורש ממני להתעסק בדברים פנימיים.

אבל זה לא שונה ממה שאני עושה בכתיבה שלי במקומות אחרים, בפרוזה בתסריטאות ואפילו בביקורת.

תשובה טובה יותר תהייה שמדובר כאן במשהו חדש, שעוד לא עשיתי כזה, שעוד לא הגעתי להתרגלות המסוכנת שכתבתי עליה כבר רשימה כאן בבלוג.

גם.

אבל התשובה הנכונה יותר שאני יכול לחשוב עליה כרגע זה התם הזה שסיפרתי לכם עליו, שהמילים שלו היו כותרת המשנה של הבלוג הזה מהרגע הראשון שפתחתי אותו. "רק בלי ליצנות".

אני מפחד שאנשים יביאו לבלוג הזה את הליצנות שלהם. אולי שאני אביא אותה.

התם לא כזה תם. הוא מנסה לחיות נכון. הוא מכיר בערכו, מכיר בערכו באמת – הוא לא נמדד בהשוואה לאחרים ולא לפי המבט שלהם. ובעיקר התם משתדל לשמור על התום והפשטות, משתדל לשמור על השמחה. הוא יודע שזה בדיוק מה שמביא ללעג בעולם שלנו: והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד. ובעיני הכל היה ללעג.

יש לנו הרבה מילות לעג בחברה שלנו לאנשים שמתאמצים: היפים, הזויים, רוחניים, בטלנים, יפיי-נפש, רומנטיקנים. תמימים.

"אל תהיה כל-כך תמים."

הגישה האוטומטית שלנו היא שכל ההתעסקות הזאת ב"עבודה פנימית" היא חוסר רצון להסתכל למציאות בעיניים. יש הרבה מאוד ציניות כלפי העניין. מה שמצחיק הוא שהפכנו את היוצרות. רק מי שעומד תמים מול המציאות ומקבל את אי-הנחת שבכך יכול להכיר, ללמוד, לחוות, להכיר ולדעת את המציאות, לשרות איתה באינטימיות. ודווקא הציניות, הליצנות הזאת שמבטלת הכל, בלי להבין, בלי לקבל, שנמנעת מכל חוויה חדשה ואי-נחת – שומרת על עצמה מהעולם, הודפת כל דבר חדש החוצה.

הפחד לטעות, לבזבז את הזמן שלנו, לשאול שאלה מטופשת, יכול למנוע מאיתנו לקבל גם דברים נכונים. אנחנו לעולם לא נדע אם משהו נכון או לא נכון, רע או טוב, אם לא נסכים לחוות אותו קודם, להכיר אותו במלואו.

הפחד שנשאל את השאלה או נענה את התשובה הלא נכונה, הפחד שנלך לאיבוד, מושרש כל-כך עמוק בתוכנו שאנחנו מעדיפים לא להרים את היד בכלל, ללכת רק בשבילים המסומנים.

הפחד הזה מוטבע כל-כך עמוק בתוכי שהנסיון כאן לפלס שביל חדש בשביל עצמי משאיר אותי באי-נוחות גדולה. אבל הסכמנו שאי-נחת זה סימן טוב, וכל עוד אנחנו כאן, אז בבקשה – בלי ליצנות.

*

*

*

דיוק ומזל, התמסרות וחסד

לא מזמן קיבלתי איחול "התמסרות, חסד ואהבה גדולה". זה היה איחול מאוד גדול ליום חול, ולא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות איתו. למרבה המזל באותו סוף-שבוע יצאתי לריטריט מדיטציה בשתיקה בנושא "אוּפֵּקְּהָ", אז היה לי קצת פנאי וזמן לשבת עם האיחול הזה.

המנחים בריטריט לא מצאו, או לא הציעו, תרגום עברי לאוּפֵּקְּהָ, או equanimity באנגלית, והעדיפו לא להשתמש להשתמש ב"שיוויון-נפש", שיוצר לנו קונטציה של אדישות דווקא, כאילו שום דבר לא מזיז. אני ברשותכם  מוצא שהמונח העברי ישוב-נפש דווקא מתאים. הנפש שבה, הנפש יושבת, מתיישבת.

התרגול על הכרית, יחסית למצב ש"לא קורה בו כלום", מספק כל מיני נקודות מבט מעניינות. בצורה מפתיעה על הכרית מתחולל לא פעם מאבק. מתרגלים רבים נוטים לתרגל בחוזקה. הרצון להיות נוכח, להצליח בתרגול, יושב איתם על הכרית כל פעם שהנוכחות בורחת, שהתודעה עוזבת את הנשימה ויוצאת לה לספארי זכרונות או דמיונות, הם מרגישים שכשלו, מה שכמובן יכול להיות מלווה בתחושת כעס, או רצון עז יותר להצליח מ-ע-כשיו.

הנטיה שלי הפוכה. אני נוטה לא "להתאמץ" יותר מדי. ופעמים רבות אני מוכן לשבת שעה בשתיקה בלי שום נסיון לעשות משהו. לפעמים אני אחזור לנשימה, אבל התודעה שלי בגדול תתרוצץ לאן שבא לה, כמו אותו גור כלבים שמדבר עליו הבודהה. לפעמים אני חושש שאין לי "סמכות פנימית". היד קצת נינוחה מדי, לא יציבה מספיק.

זה דימוי שקיבלתי מאחד המורים. הדימוי של לתרגל ביד פתוחה. לא אגרוף קמוץ שמנסה לאחוז, וגם לא יד נוקשה שמנסה להדוף ולהרחיק דברים.

כאן נכנסת לסיפור ההתמסרות. לא משנה מה אנחנו מתרגלים, מה אנחנו עושים: אם אנחנו מתרכזים בנשימה, מציירים ציור, כותבים רשימה לבלוג, או מתכנתים אפליקציה. יש לנו התמסרות לעניין, האפשרות שלנו לעשות את הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים. עשייה נכונה, בטח אפשר לקרוא לזה.

אני לא רוצה להגיד ש"העיקר הכוונה", אני רוצה להגיד שגם ככה אנחנו שולטים רק בה, אז אין לנו מה להיות מוטרדים.

(ואני נזכר בההרצאה המצויינת של אליזבט גילברט, שתמיד כדאי לשמוע שוב. כשאנחנו מזדהים יותר מדי עם התוצאה של מעשינו ההצלחה מסוכנת לא פחות מהכישלון.)

בעברית יש לנו את הבניין הזה, התפעל, שהוא מיוחד בכך שהוא מאחד בין הנושא והמושא. הדבר פועל על עצמו. ולכן התמסרות היא לא פעולה שלנו החוצה אלא פנימה. התמסרות היא תמיד ביננו לבין עצמנו.

ואז חשבתי שהתמסרות זה דיוק, ונזכרתי במשפט שאני מאוד אוהב מ"הזקן והים" של המינגווי. הזקן יושב בסירה שלו, אחרי שמונים וארבעה ימים בהם לא תפס דג, והוא חושב איך כל הפתיונות שלו נמצאים בדיוק בעומקים שהוא רוצה שהם יהיו, כמו פלס, לעומת דייגים אחרים שנותנים להם להגרר בזרם.

"אבל, הוא חשב, אני שומר אותם בדיוק. רק שאין לי מזל עוד. אבל מי יודע? אולי היום. כל יום הוא יום חדש. טוב להיות בר-מזל. אבל אני מעדיף להיות מדוייק. ככה כשהמזל מגיע אתה מוכן."

"“But, he thought, I keep them with precision. Only I have no luck any more. But who knows? Maybe today. Every day is a new day. It is better to be lucky. But I would rather be exact. Then when luck comes you are ready.”

ההתמסרות, הדיוק, העשייה הנכונה הזאת. זה מה שיש לנו, ואני חושב שאנחנו גם ידעים מצויין מתי במקום לדייק אנחנו מזייפים, במקום להתמסר מזניחים. (וישר אני רוצה לכתוב שזה גם בסדר, כנראה שוב החלק נטול הסמכות הפנימית שבי).

וכל השאר זה המזל של הזקן, או החסד מהאיחול שבו התחלנו. אנחנו כאן, על הכרית עם הנשימה שלנו, או בסירה עם הפתיונות,  או סתם בחיי היום-יום שלנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, ואין לנו יותר לעשות. יבוא החסד, המזל, הלא-משנה איך נקרא לדבר הזה שלא תלוי בנו, ונזכה בנוכחות, נתפוס דג, נצליח במעשינו.

לא יבוא? מה יש לנו חוץ מלהמשיך לשבת, לצאת לים גם ביום השמונים ושש עם הפתיונות בדיוק בעומקים הנכונים, לנסות שוב. להשאר מסורים ומדוייקים.

מורה אחד נתן דימוי יפה למדיטיציה. הוא אמר שאנחנו יושבים ומחכים לפרפר, ולפעמים הפרפר מגיע ומתיישב לנו על הברך, וכיף לנו ואנחנו אומרים "איזה יופי, פרפר!" ולפעמים לא, אבל בכל מקרה כל מה שיש לנו לעשות זה לשבת בשקט, גם כשהפרפר נמצא, וגם כשהוא לא.

נראה לי דווקא קשה יותר לשבת בשקט כשהפרפר נמצא. היד ישר מתפתה להתכווץ, לאחוז. קשה יותר להיות מדוייק כשיש לך מזל מאשר כשאין לך. דווקא כשאנחנו מצליחים בחיים אנחנו צריכים לזכור יותר שהחסד והמזל לא מגיעים מאיתנו, רק העשייה הנכונה שאנחנו נותנים. ההתמסרות.

דיוק ומזל, התמסרות וחסד. ואולי דג, אולי פרפר, אולי אהבה גדולה.

אולי יד פתוחה.

*

*

*

ואהבת לעצמך כמוך

לא פעם נדמה שהציווי התנ"כי פספס משהו. ראוי באמת שנאהב את האחר בהתנהגות החיצונית שלנו, או שלכל הפחות נטרח לראות אותו. אם היינו מצליחים ב"לרעך כמוך" כל עוולות עולם היו נעלמות, ואפילו היה אפשר לרדת מהרכבת בלי לשחות נגד זרם אנשים שנדחקים לעלות.

אבל דווקא בהסתכלות פנימה נדמה שהרבה יותר קל לנו לאהוב אחרים מאשר את עצמנו. השיפוט העצמי שלנו תמיד מוצא אותנו אשמים. שופט, תובע ונאשם בגוף אחד.ולא פעם אנחנו שוכחים דווקא את הסנגור.

כל הטעויות שעשינו, הדברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו, הבושות, החרטות, האכזבות. בעיני עצמנו אנחנו תמיד לא מספיקים. 

אם אנחנו מסתכלים קצת הצידה, על החברים שלנו, מכרים, זה ישר נעלם. כל-כך קל להגיד למישהו אחר – "לא יכולת לעשות אחרת", "זו לא אשמתך", "עוד יצא מזה משהו טוב", "זה מה יש" ועוד מיני קלישאות נכונות.

האחר תמיד היה צריך לטעות בשביל ללמוד. אני לעומת זאת הייתי צריך להיות חכם הרואה את הנולד, ולא חכם בדיעבד. האחר תמיד עושה כמיטב יכולתו בזמן שאני לא עושה מספיק. הנפילות של האחר הן גזרת גורל, או חלק מהדרך, בעוד שאני אשם בכל צעד לאחור שאני עושה, תמיד טועה.

עוד לא פגשתי בן-אדם שחשבתי שהחיים שלו לא ראויים. יש לנו יכולת מדהימה לקבל את החיים של כל אדם אחר פרט לעצמנו. כל-כך קל לראות מהצד איך הסיפור יכול היה להיות מסופר רק בדרך האחת הזאת. איך כל הרחובות ללא מוצא היו רק חלק מהדרך, איך כל המפלות היו התמודדיות עצומות ומרשימות, איך כל הנצחונות הושגו בכבוד ובצדק.

אבל לתת לעצמנו את החמלה הזאת? ללמד זכות על עצמנו?

כל-כך הרבה יכולתי לעשות, בכל-כך הרבה מקומות כשלתי. הילד לא מממש את הפונטציאל שלו. איפה המדינה ואיפה החזון.

כשאני מסתכל על חיים של מישהו אחר קל לי לראות את כל מה שיש בהם. כשאני מסתכל על החיים שלי מה שיש הוא כבר מובן מאליו, והמבט מתמקד במה שאין (למרות שהוא בכלל איננו).

אז מה עושים?

יש את התרגילים הנחמדים האלה. להגיד כל יום בוקר תודה על שלושה דברים, לספר בארוחת הערב משהו טוב שקרה היום, לברך על מה שיש – תמיד אפשר למצוא. שוב הקלישאות הנכונות האלו.

אבל איך באמת חומקים מזה, מהשחיקה של היום-יום, מכך שהקיים הופך לצפוי, לשקוף, ומה שרואים זה מה שאין?

והמצב בעצם אפילו יותר גרוע כשחושבים על זה, כי זה לא רק לעצמנו שאנחנו מתאכזבים. גם עם בני-זוג זה קורה, משפחה. כל מה שקרוב אלינו, כל דבר שהופך לקבוע, להרגל, אנחנו מפסיקים לראות אותו. מביאים אליו שיפוט שרואה רק את האין ולא את היש.

רק שאין אין, ויש יש. וזה כל-כך טריוויאלי שאנחנו שוכחים את זה.

אני אוהב את הדימוי של התמונה שאנחנו תולים על הקיר. לא חשוב כמה יפה התמונה וכמה אנחנו אוהבים אותה, תוך כמה ימים נפסיק לראות אותה. רק כשהיא תזוז מהמקום ניגש וניישר אותה, ואולי נעמוד שוב ונסתכל עליה קצת.

יש בזה משהו מתבקש, לא? שהמודעות שלנו תתעסק במה שחסר, במה שצריך לעשות, ולא במה שכבר בטוח וישנו.

שמתי לב יותר מפעם שאנשים משנים את החיים שלהם לרוב רק אחרי הפסקה מהם. אדם יוצא לשבועיים מילואים או נוסע לחופשה, חוזר ופתאום מחליף דירה, מחפש עבודה חדשה, או מחליט ללמוד משהו. כאילו היה צריך את היציאה הזאת מהחיים שלו בשביל להסתכל עליהם, בשביל להחליט אילו שינויים צריך לחולל בהם.

זו גם כמעט קלישאה. אתה חייב לצאת מהתלם בשביל לראות את התלם, בשביל לבחור אחד אחר.

וזה תמיד ככה – חייב להיות תלם, חייבת להיות דרך. ואיכשהו  המשימה שלנו היא לזכור שהדרך שם בזמן שאנחנו הולכים בה.

זה עוד מהדברים האלו שריטריט עושה, בעצם זה שהוא לוקח אותך מהבית המוכר והשגרה ומוציא אותך למקום זר, לסדר יום אחר, לשתיקה. כל ישיבה שקטה יכולה לעשות את זה, כי דווקא בזמן שאנחנו לא עושים, לא עמלים להשיג את כל מה שאין, אנחנו מתפנים להבחין במה שיש.

אלא אם כן כמובן היציאה לריטריט או הישיבה השקטה הופכים בעצמם להרגל שקוף, לשגרה. ואולי כל נשימה יכולה להיות יציאה לריטריט, הזדמנות לזכור מה יש, הזדמנות להוולד מחדש.

ואם עלה עניין הזוגיות. נדמה שבשביל לכתוב מכתבי אהבה צריך מרחק, לא? קשה לכתוב מכתב אהבה לאדם שאתה רואה כל יום, אבל מספיק שהוא יסע לשבוע וחסרונו הופך נוכח יותר מהנוכחות שלו. אותי זה מתסכל לפעמים, שהעדרו של אדם אהוב מעורר את האהבה יותר מכל נוכחות שלו. רציפי רכבת ונמלי תעופה רואים יותר רצון ואהבה מחדרי מיטות.

זה לא לגמרי נכון, אם אני לרגע אסיר מעצמי את השיפוט החמור מדי הזה שאני לא רק מדבר עליו אלא מדגים ממש בטקסט הזה. אנחנו יכולים לראות כל בוקר מחדש, לאהוב מחדש. אני יודע, הייתי שם. אפשר בקלות לשבור את האוטומציה של החיים, ולא חייבים לנסוע בטרמפים בשביל זה (אבל זה מאוד עוזר).

זה קצת עצוב, ואני לא חושב שיש מה לעשות בקשר לזה. אין לנו יותר מדי מה לעשות נגד התכונה הזאת שלנו, לראות את היש כאין ואת האין כיש. אולי מדי פעם להזכיר, מדי פעם לשנות. אולי לנסות להיות כמו הלכלבלים האלו שקופצים עליך כל יום מחדש באותה התלהבות. להביא מודעות גם לזה, לחמול גם על זה. 

לשכוח מהשיפוט מדי פעם, לחמול גם על עצמי, למצוא את המשפט האחד היפה בטקסט שיצא לא משהו.

*

*

*