הלב והעוגייה

נתקלתי לא מזמן בשירה של רחל "מנגד". השיר הידהד לי סיפור מתוך סיפור של הרבי נחמן על הלב והמעיין. דרך שניהם הייתה לי תחושה שאפשר למצוא מבט חולף מזווית העין על כמיהה, ויחד הם הובילו אותי לאחד המשלים של עוגיפצלת, יצור שכולו כמיהה אחת גדולה. הטקסט הצליח לסיים את עצמו דווקא בביקור אצל הקוסם מארץ עוץ, ספר שעוסק דווקא בכמיהה שאינה במקומה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קערת האורז של הבודהה

מסופר על הבודהה שממש לפני שזכה להתעורר הוא זכה למשהו חשוב בהרבה – קערת אורז. הבודהה המסכן, שעזב את חיי הפאר בארמון וניסה יותר מדי ברצינות את דרך ההתנזרות, כמעט והרג את עצמו כאשר התעלף מרוב רעב ותשישות בזמן שרחץ בנהר. רק לאחר שהבין שזו לא הדרך והרשה לעצמו לאכול קערת אורז בחלב מתוק, ולא רק אגוז אחד ביום, היה לו את הכוח לשבת במדיטציה, להלחם נגד כל השדים והתעתועים, לשבור את הכלא של העצמי, ולהתעורר. להמשיך לקרוא

אוקיי

יש רגע, אחד האהובים עלי בתולדות הקולנוע, ממש לקראת הסוף של "שמש נצחית בראש צלול". ג'ואל וקלמנטיין כבר יודעים הכל, יודעים שהם כבר פעם אחת אהבו והתרגלו וסלדו ונפרדו, יודעים את הסוף עוד לפני שהייתה להם הזדמנות להתחיל. הם אומרים אוקיי. הם מחליטים לנסות.

(קישור, למי שרוצה להיזכר)

נדמה שזו הבחירה שלנו בחיים בני-החלוף שלנו: לדעת מההתחלה את הסוף, לדעת מההתחלה שיהיה סוף – ולהגיד "בסדר". להמשיך לקרוא

ידיים גדולות וחזקות

 יש סיפור קצת מוזר, לפחות אם לא מבינים את ההקשר שלו, שמסופר על המורה אג'אן צ'ה. מאחר ואין גרסה רשמית של הסיפור, אני אוסיף עכשיו נוסח משלי, שונה קצת:

מחפשי אמת מרחבי העולם היו עולים לרגל למנזר של אג'אן צ'ה. הם חיפשו ללמוד מהמאסטר את חכמת הבודהה, לשבת בשתיקה לצידו, ובעיקר לקבל השראה מחכמתו הבהירה, מהפשטות שבחייו, מצניעותו.

היו שבאו והלכו, והיו שנשארו, הקדישו את חייהם לתרגול אי-ההאחזות – ויתרו על רכוש ומשפחה, על חברים ומעמד. אותם מחפשים  מסורים הפכו לנזירים בעצמם, תלמידים אוהבים של אג'אן צ'ה.

אחד הנזירים, שהיה אדוק בדרכו יותר מהשאר, ואהב את מורהו אהבה גדולה, הבחין במהלך השנים במשהו מוזר. אג'אן צ'ן תמיד שתה את התה שלו באותו הספל – ספל חמר עדין ופשוט, מושלם בכל פרטיו. להמשיך לקרוא

רק בלי ליצנות

קראתי אתמול ראיון עם לואי סי קיי שבו, בין השאר, הוא אומר: אתה חייב לאמץ אי-נוחות, זו הדרך היחיה לשים את עצמך במצב שבו אתה יכול ללמוד, והדרך היחידה שבה אתה יכול לשמור על החושים שלך רעננים כשאתה שם.

זה נכון, כמו רוב מה שלואי מלמד אותנו, וזה מאפשר לי לכתוב על משהו שאני רוצה לגעת בו מאז שפתחתי את הבלוג – לענות למה כותרת המשנה של הבלוג הזה היא "רק בלי ליצנות".

המשפט הזה לקוח מסיפור של רבי נחמן מברסלב בשם "מעשה מחכם ותם", בו מסופר על התם כך: להמשיך לקרוא

דיוק ומזל, התמסרות וחסד

לא מזמן קיבלתי איחול "התמסרות, חסד ואהבה גדולה". זה היה איחול מאוד גדול ליום חול, ולא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות איתו. למרבה המזל באותו סוף-שבוע יצאתי לריטריט מדיטציה בשתיקה בנושא "אוּפֵּקְּהָ", אז היה לי קצת פנאי וזמן לשבת עם האיחול הזה.

המנחים בריטריט לא מצאו, או לא הציעו, תרגום עברי לאוּפֵּקְּהָ, או equanimity באנגלית, והעדיפו לא להשתמש להשתמש ב"שיוויון-נפש", שיוצר לנו קונטציה של אדישות דווקא, כאילו שום דבר לא מזיז. אני ברשותכם  מוצא שהמונח העברי ישוב-נפש דווקא מתאים. הנפש שבה, הנפש יושבת, מתיישבת. להמשיך לקרוא

ואהבת לעצמך כמוך

לא פעם נדמה שהציווי התנ"כי פספס משהו. ראוי באמת שנאהב את האחר בהתנהגות החיצונית שלנו, או שלכל הפחות נטרח לראות אותו. אם היינו מצליחים ב"לרעך כמוך" כל עוולות עולם היו נעלמות, ואפילו היה אפשר לרדת מהרכבת בלי לשחות נגד זרם אנשים שנדחקים לעלות.

אבל דווקא בהסתכלות פנימה נדמה שהרבה יותר קל לנו לאהוב אחרים מאשר את עצמנו. השיפוט העצמי שלנו תמיד מוצא אותנו אשמים. שופט, תובע ונאשם בגוף אחד.ולא פעם אנחנו שוכחים דווקא את הסנגור.

כל הטעויות שעשינו, הדברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו, הבושות, החרטות, האכזבות. בעיני עצמנו אנחנו תמיד לא מספיקים.  להמשיך לקרוא