פתיח למה יש, נסיון שלישי

שואלים אותי לפעמים למה אני נוסע לריטרטים של שתיקה והתבוננות.

הנסיון לענות על השאלה יכול להסביר למה אני כותב את הבלוג הזה, ואני כותב את הבלוג הזה בשביל לענות על השאלה. גם בשתיקה וגם בכתיבה כאן אני שואל את אותה שאלה, ובעיקר עונה את אותה תשובה. מה שכריכת ספר שמונח ממש עכשיו לידי מכנה "חידת הנוכחות".

השאלה כל הזמן נשאלת, וכל הזמן נענת. ואולי לכן אני אוהב את השתיקה כי שם השאלה נשאלת בלי להישאל, ונענת בדרך הכי פשוטה שיש. אין שום פער ביניהן, רק המרחק בין שאיפה לנשיפה.

אבל כאן זה בלוג, ובבלוג יש מילים. וגם כשמתרגלים נוכחות יש הנחיות, יש שיחות דהרמה. יש מילים.

זה מזכיר לי סיפור. הסיפור מספר על עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליפה השני, מייסד האימפריה המוסלמית. הוא כבש את עיראק, סוריה, ישראל, מצרים, ואפילו את ירושלים. מספרים עליו שציווה להשמיד את כל הספריות בשטחים שכבש, וזאת מהטעם הפשוט עליו מספר אבן ח'לדון: "אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה". או שהספרים האלו חוזרים על דבר האמת שבקוראן ולכן מיותרים, או שהם סותרים אותו, ולכן טועים ומטעים וראויים להשמדה.

המילים מרחיקות אותנו. כל פרשנות, כל תרגום, הוא צעד שמתרחק מהאמת הבסיסית שיש בדבר עצמו. אבל גם ספר הקודש עצמו כתוב במילים. אפילו אם אנחנו מאמינים שהמילים הללו נכתבו על-ידי האל ובשפתו, אנחנו לא קוראים אותן ככה – השפה שלנו נוצרת מתוכנו, מההקשרים שאנחנו עושים, מחיינו שלנו, מכל מה שלמדנו וחווינו. מילים הם תמיד פיגום, תוצר נוסף, וגם דבר אמת כללי יתרגם אצלנו לפרשנות פנימית ואישית.

"ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש, לא באש יהוה; ואחר האש, קול דממה דקה."

לפעמים אני מרגיש ככה. שכל העניין הזה של שפה היה טעות, שצריך לשרוף את כל הספרים. אבל מאוחר מדי, ואני גם יותר מדי אוהב מילים. וכן יש להן משמעות – אם אם אין אמת במילים עצמן, הן כן יכולות להוביל לשם. בהיותן בין לבין, פרטיות וציבוריות, הן יכולות לתווך.

מאותה טהרנות של אל-ח'טאב אפשר להגיד שההנחיה הנכונה היחידה לתרגול נוכחות בישיבה (מה שרובנו מדמיינים כמדטיציה) היא "רק לשבת". בכלל נדמה שנוכחות היא "אמנות הרק". רק לשבת, רק ללכת, רק לשטוף כלים, רק לטאטא את הרצפה, רק להביט בטבע, ובמקרה הזה רק לכתוב או רק לקרוא…  להיות "רק". בלי השוואות, בלי מבט מבחוץ, בלי זמנים ומקומות אחרים, בלי זמן ובלי מקום בכלל.

לא למהול דבר בדבר, לא להרחיק את עצמנו מחווית הדבר שנעשה. לא לפרש , לא לבקר, לא לצפות לתוצאות המעשה, אפילו לא להתבונן בו. פשוט להיות.

ברגע שאתה מוסיף עוד מילים אתה מכביד, מפריע לשקט ומרחיק את התרגול מהנוכחות הפנימית החוצה להנחיות. אז מה עושים? איך נלמד בלי שילמדו אותנו? וגם אם מנחה מרשה לעצמו להגיד "רק לשבת" (או אולי נכון יותר "פשוט לשבת", שִיקַן-טָזָה), מיד כמובן תשאל השאלה "איך לשבת?". וכאן נכנסים הסיפורים.

מה שמזכיר לי סיפור נוסף של גרגורי בטסון:

… אבל בקשר ללמה אני מספר המון סיפורים, יש בדיחה בקשר לזה. פעם היה אדם שהיה לו מחשב, והוא שאל אותו, "האם אתה מחשב שיום אחד תוכל לחשוב כמו בן-אדם?" ולאחר מגוון של רעשים וצפצופים יצאה פיסת ניר מהמחשב שאמרה "זה מזכיר לי סיפור…"

אבל לא משנה מה ההנחיות ומה אנחנו מתרגלים, אם זו התבוננות בנשימה, או תנוחות יוגה, או סתם טיול של בוקר שבת – בסופו של דבר אנחנו מובלים ל"רק", לנוכחות, למה שיש.

כאן חייב לבוא סייג, כמובן. ספק מתוך "חידת הנוכחות – פרקים בעבודה הפנימית" מאת אילן עמית:

"ספק אם "להיות יותר נוכחים" יכולה להיות מטרה ראויה בחיים. כמו במקרים אחרים המונח "יותר" מצביע על אמביציה ולא על מטרה ראויה."

הרצון להיות נוכח מרחיק מהנוכחות. הפרדוקס מובן, כמו הקטע המפורסם מרחוב סומסום עם הבובה שכל הזמן רוצה להיות "שם" ומוצאת את עצמה תמיד "פה". אם אנחנו חושבים שתרגול כלשהו יוביל אותנו לנוכחות, והמבט שלנו כל הזמן יכוון ל"שם", לעולם לא נהייה פשוט "פה", כאן ועכשיו.

והספר ממשיך:

"האם עלינו להיכנע אפוא בפני האשליה ולהסתפק בחיים כפי שהם, על המכאובים והשמחות, הפחדים והתקוות שהם מזמנים? כל אימת שאני חש באשליה, באי ממשות של חיי; כל אימת שאני חש שעכשיו איני נוכח; כל אימת שאכפת לי שאיני נוכח – באותו מקום ובאותה שעה כבר נמצאת הנוכחות. אל נחמיץ אותה."

אני חושב שלהיות נוכח, להיות רק, זו לא חוויה מיסטית לא מוכרת. אני חושב שלכולנו יש אינסוף רגעים של נוכחות ביום. כשמשהו לוכד לנו את העין, כשאנחנו עוצמים עיניים ולוקחים נשימה עמוקה, כשאנחנו קולטים פתאום שכבר עשר דקות אנחנו חושבים על-איזה דבר שאולי בכלל לא יקרה ושכבר חשבנו עליו יותר מדי ואנחנו עוצרים לרגע, וצוחקים על עצמנו לרגע קצר של נוכחות, עד שהמוח שלנו מוצא עוד גרב ישנה ללעוס…

כשאנחנו עוזבים לרגע את כל מה אין, ואומרים תודה על מה יש.

כתבתי למעלה שהשאלה לא נפרדת מהתשובה. רק המילים שלנו יוצרות את המרחק המדומה הזה. בדיוק כמו שאין "דרך אל הנוכחות". אנחנו תמיד כאן. שמעתי לא מזמן ציטוט של מורה שאומר "דרך האמצע היא לא הדרך מכאן לשם, אלא משם לכאן". הגורמים לסבל הם הסבל, הדרך לשחרור היא השחרור.

אריסטו מציע: "מילים זרות הן פשוט תמוהות בשבילנו, מילים רגילות מתווכות רק את מה שאנחנו כבר יודעים; רק באמצעות המטפורה אנחנו לומדים משהו חדש וטרי".

אז הנה למה לכתוב בלוג כזה, לספר סיפורים אמיתיים, להזכר שאין מה לזכור, לחפש כל הזמן דרך חדשה וטרייה להגיד את אותה אמת ידועה – שהמילים קיימות תמיד רק בתוך שתיקה.

*

*

*

nothing-happens-next2

מתוך "חיים ללא עקרון" – הנרי דיויד ת'ורו

"חלולה וחסרת יעילות באותה מידה היא שיחתנו הרגילה. שטחיות פוגשת שטחיות. כשחיינו חדלים להיות פנימיים ופרטיים, השיחה מתנוונת לכדי רכילות גרידא. לעתים רחוקות נפגוש אדם שיכול לספר לנו חדשות כלשהן שלא קרא בעיתון, או סיפר לו שכנו; ועל פי רוב, ההבדל היחיד ביננו לבין חברנו הוא שהוא ראה את העיתון, או יצא לשתות תה, ואנחנו לא. ככל שחיינו הפנימיים כושלים, אנו הולכים בתכיפות רבה יותר ובנואשות רבה יותר אל משרד הדואר. תוכלו להיות בטוחים שהברנש המסכן שיוצא מהדואר עם מספר המכתבים הגדול ביותר – גאה בהתכתבות הענפה שלו – לא שמע מעצמו זה זמן רב.

אני יודע שזה יותר מדיי לקרוא עיתון אחד בשבוע. ניסיתי זאת באחרונה, ומאז נדמה לי שאיני נמצא בסביבתי הטבעית. השמש, העננים, השלג, העצים אינם מדברים אליי עוד. אינך יכול לשרת שני אדונים. צריך יותר מתפילה יומית כדי לדעת את עושרו של יום ולהכילו.

ייתכן מאוד שנתבייש לספר אילו דברים קראנו או שמענו במהלך יומנו. אינני יודע מדוע צריכות החדשות שלי להיות טריוואליות כל כך – בהתחשב בחלומותינו ובציפיותינו – מדוע צריכות ההתפתחויות להיות חסרות ערך. החדשות שאנו שומעים, על פי רוב, אינן בגדר חדשות לרוח שלנו. "

*

*

*

פתיח למה יש, נסיון ראשון

שלום לכולם,

נדמה שזו חוויה משותפת. לא שאנחנו לא יודעים מה נכון, מה יש, אנחנו פשוט שוכחים. בתוך התנועה של החיים קשה להסתכל עליהם מבחוץ, לחשוב עליהם. ולכן צריך תזכורות, התבוננות חוזרת ונשנית מבחוץ פנימה, או יותר נכון, מבפנים פנימה.

"מה יש" זה המקום שלי לתזכורות כאלו, תזכורות חדשות ומתחדשות. מקום שמתוך המחוייבות שלי להעלות אליו תכנים אזכיר לעצמי דברים שחשוב לי לזכור. לפעמים אלו יהיו הרהורים ורשמים מקוריים שלי ושל אחרים, לפעמים רק ציטטות או קישורים שנראו לי מעניינים, ואולי מחשבות עליהם. ואם אתם כאן, אז אתם מוזמנים להיזכר איתי: למצוא דברים שנכונים לכם או אפילו יותר טוב – למצוא על מה אתם לא מסכימים ולנסח לעצמכם בעצמכם מה כן (ואז תוכלו לשלוח לי את מה שיצא).

ומי אני? אלון רותם, יליד 1984, תסריטאי וכותב. מתרגל מדיטציה ויוגה, מחפש (לפחות כאן) אפשרות תנועה מושתפת של חכמה ותום (ובבקשה, רק בלי ליצנות). בוגר לימודי פיסיקה באוניברסיטה העברית ותסריטאות בסם-שפיגל, לומד לתואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב.

את המחשבות שלכם, רעיונות, ציטטות, הסכמות וסירובים אתם מזומנים לשלוח אלי ל-alonrt@gmail.com.

*

*

*