אוקיי

יש רגע, אחד האהובים עלי בתולדות הקולנוע, ממש לקראת הסוף של "שמש נצחית בראש צלול". ג'ואל וקלמנטיין כבר יודעים הכל, יודעים שהם כבר פעם אחת אהבו והתרגלו וסלדו ונפרדו, יודעים את הסוף עוד לפני שהייתה להם הזדמנות להתחיל. הם אומרים אוקיי. הם מחליטים לנסות.

(קישור, למי שרוצה להיזכר)

נדמה שזו הבחירה שלנו בחיים בני-החלוף שלנו: לדעת מההתחלה את הסוף, לדעת מההתחלה שיהיה סוף – ולהגיד "בסדר".

נגיד ואפילו יבוא המשיח, או איזו המצאה טכנולוגית מהפכנית, ונוכל לחיות כמה שנרצה, אפילו לנצח – עדיין נשאר עם בעיית החלופיות שלנו. כל עוד הזמן ימשיך להתקדם אנחנו נמשיך להתחלף, העולם סביבנו ימשיך להתחלף. אנחנו נצמח ונתפתח, נתרחק ונתקרב ונתרחק מהקרובים לנו. יצירות מופת ישכחו במחסני מוזיאונים בזמן שאמנות חדשה ורלוונטית יותר תתפוס את הבמה המרכזית. זוגות ימשיכו להתרחק ולהפרד. ילדים יעזבו את הבית. אנו עצמנו תמיד נהייה רק מי שאנחנו עכשיו, ברגע הנוכחי, ורק צל וזכר למי שהיינו בעבר. חיי נצח אינם הפתרון להיותנו בני חלוף, רק הקצנה של המצב לאינסוף.

הפתרון היחידי לכך שהכל מתחלף כל הזמן הוא הקפאה מוחלטת, עצירת הזמן. האחזות טוטאלית בנקודת זמן אחת, ברגע אחד. גורל גרוע ממוות, כי לפחות לפני המוות היו חיים. היה אפשר להכיר אנשים, ליצור יצירות, לעשות ילדים. לחיות. ועדיין אנחנו בוחרים באפשרות הזאת, נאחזים כמה שרק אפשר – במשהו שעבר כבר, במישהו שעבר כבר, במי שאנו היינו כבר. לוותר על העבר מרגיש לפעמים כמו ויתור על החיים. כאילו אם נשחרר את האחיזה אז אנחנו נותנים למי שהיינו למות – אבל האחיזה מונעת ממי שאנו עכשיו לחיות.

ובכל מקרה זה בלתי אפשרי.

עוד רגע קולנועי, מהסרט "בגינרס", משפט שהושם בפיו של כלב: ידענו שזה לא יצליח, אפילו מלפני שפגשנו אותה.

Fullscreen capture 07012013 233420.bmp

ברור שידענו מראש שזה לא יעבוד. ואפשר למצוא אצל לואי סי.קיי. הרחבה של הרעיון:

מאוד קשה להסתכל על מישהו ולהגיד "אולי משהו נחמד יקרה". אני יודע יותר מדי על החיים בשביל שתהייה לי איזושהי אופטימיות. אפילו אם זה נחמד, זה יוביל לחרא. אני יודע שאם אתה מסתכל על מישהי והיא מסתכלת חזרה הרגע החלטת שמשהו חרא הולך לקרות. אולי יהיו לכם כמה דייטים נחמדים ואז היא לא תתקשר אליך יותר ותרגיש חרא. או שתצאו הרבה זמן ואז היא תשכב עם אחד החברים שלך או אתה עם אחת משלה וזה יהיה חרא. או שתתחתנו וזה לא יעבוד ותתגרשו ותפצלו את החברים והכסף שלכם וזה יהיה נורא. או שתכיר את האדם המושלם, שתאהב אותו עד אין-סוף ואפילו תריבו טוב ותצמחו ביחד ויהיו לכם ילדים ואתם תזדקנו ביחד… ואז היא תמות.

אני זוכר שעוד בלימודים עבדתי על פרויקט תיעודי שהתחיל מרעיון חמוד ולרגע כמעט ונראה היה שהולך לקרות. המסע סביב הרעיון הזה הוביל אותנו לעשרות פגישות מרתקות עם אנשים שונים ומשונים, לכל מיני הצלחות קטנות וללא מעט טעויות, שגם אם לא היינו עושים אותן לא היה יוצא מזה כלום.

"לא יצא מזה כלום". זו בדיחה כבר ביני לבין אחד מחברי, שהיה שותף למסע הזה. הוא פגש את אמא שלי בערב סיום הלימודים שלנו, והציג את עצמו כמי שהיה איתי בנסיון הזה. "לא יצא מזה כלום", הייתה התגובה שלה.

מבחינתי זה הסטיקר לגישה הדיעבדית הנוראית הזאת שמבטלת הכל, או כמו שלואי אומר, הופכת הכל לחרא. כמו שזוגיות מדהימה שנמשכה שנתיים ולא יותר, שבני הזוג נתנו ולמדו וצמחו ביחד, עד שהם צמחו הרחק אחד מהשני, היא כלום. כמו יצירה שאדם עבד עליה שנים ובסוף לא יצאה לאור היא כלום. ואם היצירה כן יצאה לאור והצליחה אפילו, ונשכחה אחרי מאתיים שנה – זה גם כלום? ובני זוג שחיו והקימו משפחה ונפרדו אחרי חמישים שנה כי די – זה הכל היה כלום בעצם?

מי ששופט דברים רק מהסוף שלהם צפוי להתאכזב תמיד. צפוי לקבל רק חרא.

 "הכל צפוי והרשות נתונה". נחזור לבחירה שלנו, לאפשרות הזאת להגיד אוקיי, בסדר.

החלופיות של הכל היא עובדה, אנחנו יודעים אותה. לפעמים אנחנו מתאמצים להפנות ממנה מבט, לשכוח ש"הספל כבר שבור" כמאמרו של המורה אג'אן צ'ה (על כך כתבתי כאן), ואולי גם אפשר לחיות חיים שלמים בלי ששום-דבר ישבר לך, יזכיר לך שהמציאות עובדת אחרת, אבל לרוב עדיף לקבל את הבלתי-נמנע בחיוך מאשר לנסות לברוח ממנו. לפעמים אנחנו מנסים לעצור את הזמן, לאחוז במשהו בכוח, לחנוק אותו. הורגים את ההווה, ואיתו גם את העתיד, למען העבר.

לא יעזור לא לברוח ולא להתבצר. הזמן תמיד ימצא אותנו, תמיד יגיע לבקר. זה צפוי.

ואז נותרת לנו הרשות. האם להתייאש, להתייאש מכך שכל דבר יתפורר, שהכל הבל ורעות רוח – או להגיד בסדר. להבין שדווקא הנצח הנורא הזה, האינסוף הזה שלעומתו הכל בטל וחסר-ערך, הוא אשליה. הנצח הוא זה שאין לו קיום כלל, אפילו לא קיום בן-חלוף. האין-סוף הוא רק אין מנופח.

מה שכן יש, הדבר היחיד שיש, שרק לעומתו דברים נמדדים, הוא הרגע הזה. כל מה שקיים, קיים עכשיו. אם אתה חי למען העכשיו, ולא למען הנצח, אז אתה תמיד במקום של הנחמד, ולא של החרא. ואם אתה מבין שאפילו העכשיו הוא אשליה, שהוא קיים רק לעומת רגעים אחרים, אז בכלל זכית.

אי-אפשר להצליח, ולכן גם לכישלון אין משמעות. התוצאה לא משנה, התוצאה לא קיימת. מה שכן קיים זו העשייה שלנו. אני מניח שיש פה תובנה לגבי הרעיון של קרמה יוגה, לגבי הפרק השלישי של הבהגאוואד גיטה, אבל מי יודע.

אני זוכר מסיבת השקה לרומן הביכורים של ידידה. היא הייתה לחוצה מאוד עם הספר יימכר, מה המבקרים יגידו. אמרתי לה שזה כבר לא משנה, היא כתבה את הספר שלה, היא עשתה את העבודה שלה. כל השאר זה כבר לא בידייה, ולכן לא משנה. אמרתי לה שבעצם אנחנו יותר מספידים את העבודה שלה על הספר מאשר חוגגים את ההוצאה שלו, שמה שהיא צריכה לעשות זה ללכת לכתוב את הספר הבא שלה, היא חייכה ואמרה שהיא כבר התחילה.

בן-אדם יכול לעשות רק כמיטב יכולתו, לא יותר. מתוך מסירות ודיוק וכוונה.

נסיים בעצה מאיש חכם הרבה יותר ממני, מתוך מכתב שכתב קורט וונגוט לתלמידי בית-ספר תיכון. תוך כדי תרגום הבחנתי שהוא משתמש במילה התהוות (becoming), שאומרת במילה אחת את כל מה שניסיתי להגיד ברשימה הזאת, שכבר התארכה יותר מדי. וונגוט:

מה שיש לי להגיד, חוץ מזה, לא יקח הרבה, ולעניין: התנסו בכל אמנות, מוזיקה, שירה, ריקוד, משחק, רישום, ציור, פיסול, שירה, בדיון, מאמרים, עיתונאות, לא משנה כמה טוב או רע, לא למען כסף או תהילה, אלא בשביל לחוות התהוות, לגלות מה יש בתוככם, לגרום לנשמתכם לגדול.

ברצינות! אני מתכוון שתתחילו ממש עכשיו, עשו אמנות ועשו אותה לשארית חייכם. ציירו קריקטורה, או ציור יפה של המורה, ותנו לה אותו. ריקדו הביתה מבית-הספר, שירו במקלחת, ועוד ועוד. עשו פרצוף בפירה שלכם. העמידו פנים שאתם דרקולה.

הנה מטלה להערב, ואני מקווה שהמורה תכשיל אתכם אם לא תעשו אותה: כיתבו שיר בן שש שורות, לא משנה על מה, אבל בחרוזים. זה לא טניס בלי הרשת. עשו אותו טוב כמיטב יכולתכם. אבל אל תספרו לאף-אחד מה אתם עושים. אל תראו אותו או תדקלמו אותו לאף אחד, אפילו לא לחברה או להורים או ללא משנה מי, או למורה. בסדר?

קרעו אותו לעשרים ושתיים חתיכות וזרקו אותן בפחים שונים. אתם תמצאו שכבר זכיתם בגמול אדיר על השיר שלכם. חוויתם התהוות, למדם על מה שבתוככם, וגרמם לנשמתכם לגדול.

אלוהים יברך את כולכם!

קורט וונגוט

*

*

*

ידיים גדולות וחזקות

 יש סיפור קצת מוזר, לפחות אם לא מבינים את ההקשר שלו, שמסופר על המורה אג'אן צ'ה. מאחר ואין גרסה רשמית של הסיפור, אני אוסיף עכשיו נוסח משלי, שונה קצת:

מחפשי אמת מרחבי העולם היו עולים לרגל למנזר של אג'אן צ'ה. הם חיפשו ללמוד מהמאסטר את חכמת הבודהה, לשבת בשתיקה לצידו, ובעיקר לקבל השראה מחכמתו הבהירה, מהפשטות שבחייו, מצניעותו.

היו שבאו והלכו, והיו שנשארו, הקדישו את חייהם לתרגול אי-ההאחזות – ויתרו על רכוש ומשפחה, על חברים ומעמד. אותם מחפשים  מסורים הפכו לנזירים בעצמם, תלמידים אוהבים של אג'אן צ'ה.

אחד הנזירים, שהיה אדוק בדרכו יותר מהשאר, ואהב את מורהו אהבה גדולה, הבחין במהלך השנים במשהו מוזר. אג'אן צ'ן תמיד שתה את התה שלו באותו הספל – ספל חמר עדין ופשוט, מושלם בכל פרטיו.

הנזיר צפה במורהו שותה מהספל, משחק בו, מניח אותו בזהירות על המדף. הוא רצה לשאול את אג'אן צ'ה על כך, אבל התבייש, לא רצה שיראה כאילו הוא מזלזל במורה הנערץ. הימים חלפו באי-נחת. הנזיר לא הצליח לתרגל. כל תודעתו נאחזה בספל הזה, בעדות הזאת להאחזות חומרית אצל מורהו הנערץ. בישיבה השקטה הוא חשב על הספל. בזמן השיחה הוא הביט בספל במקום להקשיב למורהו.

בסופו של דבר אג'אן צ'ן עצמו שם לב למבטו של תלמידו, לקבעון שלו. המורה הישיש ניגש אל הנזיר עם הספל בידו, והציע לו את החפץ שכה שבה את דמיונו.

התלמיד שמח על ההזדמנות לשאול את השאלה שבערה בו כבר מזה שבועות וחודשים מבלי להעליב את המורה. הוא לקח מספר נשימות להרגיע את עצמו ושאל: איך אוכל לקחת את הכוס הזאת, איך אוכל להאחז בה, בלי שהדבר יוביל לסבל. הרי אתה לימדת אותנו, הבודהה לימד אותנו, שכל האחזות מובילה לסבל.

אג'אן הסתכל על הספל האהוב, העביר את אצבעו על הטקסטורה העדינה מעשה יד האמן, חש בידו את הקלות המדויקת של החומר ממנו הוא עשוי, ואמר: תזכור שהספל לא שלך. תזכור שמתישהו תבוא רוח, או אי-זהירות, או חתול. תמיד תזכור שהספל כבר שבור. רק אז תוכל להנות ממנו בשלמות.

אג'אן צ'ן הניח את הספל מול תלמידו והלך. ובאותה שנה, כשאג'אן צ'ן מת בשיבה טובה, התלמיד גם חייך וגם בכה.

pdvd_022

יש רגע בסרט "הסיפור שאינו נגמר", לקראת סופו. אטריו פוגש מחדש בלועס-הסלעים. לועס-הסלעים מיואש, הלא-כלום לקח לו הכל. הוא ניסה לאחוז, ניסה לאחוז בחבריו, ניסה לאחוז בעזרת הידיים הגדולות והחזקות שלו, אבל הוא לא הצליח. הלא-כלום לקח הכל. ועכשיו הוא מחכה בעצמו ללא-כלום.

הייתי בן 13, ולמרות שזה קרה במהירות אפס זו הייתה תאונה מפחידה קצת, והאיש שהרכב שלו רוסק אמר משפט חכמה:  "זה רק פח".

נזכרתי בזה לפני חצי שנה בערך, כשגנבו לי את האופנוע. כולם ציפו ממני להתעצבן. אמרתי "זה רק פח" ולא חשבתי על זה שוב. כמעט.

מאוד קל לבלבל בין ישוב-נפש ואדישות, בין אי-האחזות לניתוק רגשי. קל גם לטעות לכיוון השני: להפוך את ישוב-הנפש למאבק ולהאחז ברעיון אי-האחזות. לא משנה אם אתה מנסה למשוך בכוח ולאחוז, או להדוף בכוח ולהמנע – התנועה היא אותה תנועה, תנועה של סבל.

ברור שיש לנו דברים בחיים שהם לא ספל, לא אופנוע, לא "רק פח". ברור. יש  מקומות ורגשות ואנשים שנמשיך להאחז בהם, להתאבל עליהם, שנים אחרי שהם כבר אינם. אם נאמץ את זה נסבול, אם נלחם להפסיק את זה נסבול.

לפעמים הרגע הכי קשה הוא כשאנחנו מגלים דווקא שהפסקנו, שאנחנו כבר לא מתאבלים, לא אוחזים יותר בעבר. כאילו נתנו למה שהיה שם, למי שהיה שם, לחלוף באמת. הקושי שם, האמת שם, היא שנתנו למי שאנחנו היינו אז לחלוף, למות.

יש אפשרות לאחוז נכון, כלומר לא לאחוז, אלא להחזיק ביד פתוחה (על כך כתבתי כאן). זו אפשרות שכדאי להחזיק ביד פתוחה, לא לאחוז או להאחז בה – בסוף גם אותה יבוא החתול ויפיל מהמדף.

*

*

*

רק בלי ליצנות

קראתי אתמול ראיון עם לואי סי קיי שבו, בין השאר, הוא אומר: אתה חייב לאמץ אי-נוחות, זו הדרך היחיה לשים את עצמך במצב שבו אתה יכול ללמוד, והדרך היחידה שבה אתה יכול לשמור על החושים שלך רעננים כשאתה שם.

זה נכון, כמו רוב מה שלואי מלמד אותנו, וזה מאפשר לי לכתוב על משהו שאני רוצה לגעת בו מאז שפתחתי את הבלוג – לענות למה כותרת המשנה של הבלוג הזה היא "רק בלי ליצנות".

המשפט הזה לקוח מסיפור של רבי נחמן מברסלב בשם "מעשה מחכם ותם", בו מסופר על התם כך:

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב? וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

הבלוג החדש הזה, בו אתם קוראים עכשיו, מציב אותי במקום של אי-נוחות. כל דבר שאני כותב מעורר אי-נחת קלה. נראה שלפרסם פרוזה או ביקורת התרגלתי, אפילו לראות תכנים שלי שזכו להפקה ושידור. זה לא קל, ואני לא חושב שיש אדם שמסוגל לקחת את היצירה שלו למקום פומבי בשלוות-נפש מלאה. אפילו אם זה היה אפשרי זה בטח לא היה מרגיש נכון: אם אני אפרסם משהו, אצור משהו, שאני לא קצת אחרד לגורלו כנראה שאין לו משמעות בשבילי. ואם אין לו משמעות בשבילי, אז למה שיהיה לו משמעות בשביל מישהו אחר?

אבל כאן אני מתמודד עם אי-נחת מסוג חדש. הבלוג הזה קיים כבר חודש וחצי ויש בו מספר תכנים מקוריים שלי שאני אפילו גאה בהם – ועדיין לא פרסמתי אותו. להפך אפילו. כל פעם שאני נכנס ורואה שמספר הקוראים נשאר על אפס אני נושם לרווחה. אין לי רצון להתמודד עם מבט. למרות שהבלוג קיים, למרות שאפשר להגיע אליו, למרות שאפילו החבאתי קישור אליו בבלוג הראשי שלי.

למה?

תשובה אחת היא שהבלוג הזה דורש אי נחת. כי הוא דורש ממני "ללמוד דברים חדשים ולשמור על החושים שלי רעננים". דורש ממני להתעסק בדברים פנימיים.

אבל זה לא שונה ממה שאני עושה בכתיבה שלי במקומות אחרים, בפרוזה בתסריטאות ואפילו בביקורת.

תשובה טובה יותר תהייה שמדובר כאן במשהו חדש, שעוד לא עשיתי כזה, שעוד לא הגעתי להתרגלות המסוכנת שכתבתי עליה כבר רשימה כאן בבלוג.

גם.

אבל התשובה הנכונה יותר שאני יכול לחשוב עליה כרגע זה התם הזה שסיפרתי לכם עליו, שהמילים שלו היו כותרת המשנה של הבלוג הזה מהרגע הראשון שפתחתי אותו. "רק בלי ליצנות".

אני מפחד שאנשים יביאו לבלוג הזה את הליצנות שלהם. אולי שאני אביא אותה.

התם לא כזה תם. הוא מנסה לחיות נכון. הוא מכיר בערכו, מכיר בערכו באמת – הוא לא נמדד בהשוואה לאחרים ולא לפי המבט שלהם. ובעיקר התם משתדל לשמור על התום והפשטות, משתדל לשמור על השמחה. הוא יודע שזה בדיוק מה שמביא ללעג בעולם שלנו: והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד. ובעיני הכל היה ללעג.

יש לנו הרבה מילות לעג בחברה שלנו לאנשים שמתאמצים: היפים, הזויים, רוחניים, בטלנים, יפיי-נפש, רומנטיקנים. תמימים.

"אל תהיה כל-כך תמים."

הגישה האוטומטית שלנו היא שכל ההתעסקות הזאת ב"עבודה פנימית" היא חוסר רצון להסתכל למציאות בעיניים. יש הרבה מאוד ציניות כלפי העניין. מה שמצחיק הוא שהפכנו את היוצרות. רק מי שעומד תמים מול המציאות ומקבל את אי-הנחת שבכך יכול להכיר, ללמוד, לחוות, להכיר ולדעת את המציאות, לשרות איתה באינטימיות. ודווקא הציניות, הליצנות הזאת שמבטלת הכל, בלי להבין, בלי לקבל, שנמנעת מכל חוויה חדשה ואי-נחת – שומרת על עצמה מהעולם, הודפת כל דבר חדש החוצה.

הפחד לטעות, לבזבז את הזמן שלנו, לשאול שאלה מטופשת, יכול למנוע מאיתנו לקבל גם דברים נכונים. אנחנו לעולם לא נדע אם משהו נכון או לא נכון, רע או טוב, אם לא נסכים לחוות אותו קודם, להכיר אותו במלואו.

הפחד שנשאל את השאלה או נענה את התשובה הלא נכונה, הפחד שנלך לאיבוד, מושרש כל-כך עמוק בתוכנו שאנחנו מעדיפים לא להרים את היד בכלל, ללכת רק בשבילים המסומנים.

הפחד הזה מוטבע כל-כך עמוק בתוכי שהנסיון כאן לפלס שביל חדש בשביל עצמי משאיר אותי באי-נוחות גדולה. אבל הסכמנו שאי-נחת זה סימן טוב, וכל עוד אנחנו כאן, אז בבקשה – בלי ליצנות.

*

*

*

דיוק ומזל, התמסרות וחסד

לא מזמן קיבלתי איחול "התמסרות, חסד ואהבה גדולה". זה היה איחול מאוד גדול ליום חול, ולא ידעתי בדיוק מה עלי לעשות איתו. למרבה המזל באותו סוף-שבוע יצאתי לריטריט מדיטציה בשתיקה בנושא "אוּפֵּקְּהָ", אז היה לי קצת פנאי וזמן לשבת עם האיחול הזה.

המנחים בריטריט לא מצאו, או לא הציעו, תרגום עברי לאוּפֵּקְּהָ, או equanimity באנגלית, והעדיפו לא להשתמש להשתמש ב"שיוויון-נפש", שיוצר לנו קונטציה של אדישות דווקא, כאילו שום דבר לא מזיז. אני ברשותכם  מוצא שהמונח העברי ישוב-נפש דווקא מתאים. הנפש שבה, הנפש יושבת, מתיישבת.

התרגול על הכרית, יחסית למצב ש"לא קורה בו כלום", מספק כל מיני נקודות מבט מעניינות. בצורה מפתיעה על הכרית מתחולל לא פעם מאבק. מתרגלים רבים נוטים לתרגל בחוזקה. הרצון להיות נוכח, להצליח בתרגול, יושב איתם על הכרית כל פעם שהנוכחות בורחת, שהתודעה עוזבת את הנשימה ויוצאת לה לספארי זכרונות או דמיונות, הם מרגישים שכשלו, מה שכמובן יכול להיות מלווה בתחושת כעס, או רצון עז יותר להצליח מ-ע-כשיו.

הנטיה שלי הפוכה. אני נוטה לא "להתאמץ" יותר מדי. ופעמים רבות אני מוכן לשבת שעה בשתיקה בלי שום נסיון לעשות משהו. לפעמים אני אחזור לנשימה, אבל התודעה שלי בגדול תתרוצץ לאן שבא לה, כמו אותו גור כלבים שמדבר עליו הבודהה. לפעמים אני חושש שאין לי "סמכות פנימית". היד קצת נינוחה מדי, לא יציבה מספיק.

זה דימוי שקיבלתי מאחד המורים. הדימוי של לתרגל ביד פתוחה. לא אגרוף קמוץ שמנסה לאחוז, וגם לא יד נוקשה שמנסה להדוף ולהרחיק דברים.

כאן נכנסת לסיפור ההתמסרות. לא משנה מה אנחנו מתרגלים, מה אנחנו עושים: אם אנחנו מתרכזים בנשימה, מציירים ציור, כותבים רשימה לבלוג, או מתכנתים אפליקציה. יש לנו התמסרות לעניין, האפשרות שלנו לעשות את הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים. עשייה נכונה, בטח אפשר לקרוא לזה.

אני לא רוצה להגיד ש"העיקר הכוונה", אני רוצה להגיד שגם ככה אנחנו שולטים רק בה, אז אין לנו מה להיות מוטרדים.

(ואני נזכר בההרצאה המצויינת של אליזבט גילברט, שתמיד כדאי לשמוע שוב. כשאנחנו מזדהים יותר מדי עם התוצאה של מעשינו ההצלחה מסוכנת לא פחות מהכישלון.)

בעברית יש לנו את הבניין הזה, התפעל, שהוא מיוחד בכך שהוא מאחד בין הנושא והמושא. הדבר פועל על עצמו. ולכן התמסרות היא לא פעולה שלנו החוצה אלא פנימה. התמסרות היא תמיד ביננו לבין עצמנו.

ואז חשבתי שהתמסרות זה דיוק, ונזכרתי במשפט שאני מאוד אוהב מ"הזקן והים" של המינגווי. הזקן יושב בסירה שלו, אחרי שמונים וארבעה ימים בהם לא תפס דג, והוא חושב איך כל הפתיונות שלו נמצאים בדיוק בעומקים שהוא רוצה שהם יהיו, כמו פלס, לעומת דייגים אחרים שנותנים להם להגרר בזרם.

"אבל, הוא חשב, אני שומר אותם בדיוק. רק שאין לי מזל עוד. אבל מי יודע? אולי היום. כל יום הוא יום חדש. טוב להיות בר-מזל. אבל אני מעדיף להיות מדוייק. ככה כשהמזל מגיע אתה מוכן."

"“But, he thought, I keep them with precision. Only I have no luck any more. But who knows? Maybe today. Every day is a new day. It is better to be lucky. But I would rather be exact. Then when luck comes you are ready.”

ההתמסרות, הדיוק, העשייה הנכונה הזאת. זה מה שיש לנו, ואני חושב שאנחנו גם ידעים מצויין מתי במקום לדייק אנחנו מזייפים, במקום להתמסר מזניחים. (וישר אני רוצה לכתוב שזה גם בסדר, כנראה שוב החלק נטול הסמכות הפנימית שבי).

וכל השאר זה המזל של הזקן, או החסד מהאיחול שבו התחלנו. אנחנו כאן, על הכרית עם הנשימה שלנו, או בסירה עם הפתיונות,  או סתם בחיי היום-יום שלנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, ואין לנו יותר לעשות. יבוא החסד, המזל, הלא-משנה איך נקרא לדבר הזה שלא תלוי בנו, ונזכה בנוכחות, נתפוס דג, נצליח במעשינו.

לא יבוא? מה יש לנו חוץ מלהמשיך לשבת, לצאת לים גם ביום השמונים ושש עם הפתיונות בדיוק בעומקים הנכונים, לנסות שוב. להשאר מסורים ומדוייקים.

מורה אחד נתן דימוי יפה למדיטיציה. הוא אמר שאנחנו יושבים ומחכים לפרפר, ולפעמים הפרפר מגיע ומתיישב לנו על הברך, וכיף לנו ואנחנו אומרים "איזה יופי, פרפר!" ולפעמים לא, אבל בכל מקרה כל מה שיש לנו לעשות זה לשבת בשקט, גם כשהפרפר נמצא, וגם כשהוא לא.

נראה לי דווקא קשה יותר לשבת בשקט כשהפרפר נמצא. היד ישר מתפתה להתכווץ, לאחוז. קשה יותר להיות מדוייק כשיש לך מזל מאשר כשאין לך. דווקא כשאנחנו מצליחים בחיים אנחנו צריכים לזכור יותר שהחסד והמזל לא מגיעים מאיתנו, רק העשייה הנכונה שאנחנו נותנים. ההתמסרות.

דיוק ומזל, התמסרות וחסד. ואולי דג, אולי פרפר, אולי אהבה גדולה.

אולי יד פתוחה.

*

*

*

ואהבת לעצמך כמוך

לא פעם נדמה שהציווי התנ"כי פספס משהו. ראוי באמת שנאהב את האחר בהתנהגות החיצונית שלנו, או שלכל הפחות נטרח לראות אותו. אם היינו מצליחים ב"לרעך כמוך" כל עוולות עולם היו נעלמות, ואפילו היה אפשר לרדת מהרכבת בלי לשחות נגד זרם אנשים שנדחקים לעלות.

אבל דווקא בהסתכלות פנימה נדמה שהרבה יותר קל לנו לאהוב אחרים מאשר את עצמנו. השיפוט העצמי שלנו תמיד מוצא אותנו אשמים. שופט, תובע ונאשם בגוף אחד.ולא פעם אנחנו שוכחים דווקא את הסנגור.

כל הטעויות שעשינו, הדברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו, הבושות, החרטות, האכזבות. בעיני עצמנו אנחנו תמיד לא מספיקים. 

אם אנחנו מסתכלים קצת הצידה, על החברים שלנו, מכרים, זה ישר נעלם. כל-כך קל להגיד למישהו אחר – "לא יכולת לעשות אחרת", "זו לא אשמתך", "עוד יצא מזה משהו טוב", "זה מה יש" ועוד מיני קלישאות נכונות.

האחר תמיד היה צריך לטעות בשביל ללמוד. אני לעומת זאת הייתי צריך להיות חכם הרואה את הנולד, ולא חכם בדיעבד. האחר תמיד עושה כמיטב יכולתו בזמן שאני לא עושה מספיק. הנפילות של האחר הן גזרת גורל, או חלק מהדרך, בעוד שאני אשם בכל צעד לאחור שאני עושה, תמיד טועה.

עוד לא פגשתי בן-אדם שחשבתי שהחיים שלו לא ראויים. יש לנו יכולת מדהימה לקבל את החיים של כל אדם אחר פרט לעצמנו. כל-כך קל לראות מהצד איך הסיפור יכול היה להיות מסופר רק בדרך האחת הזאת. איך כל הרחובות ללא מוצא היו רק חלק מהדרך, איך כל המפלות היו התמודדיות עצומות ומרשימות, איך כל הנצחונות הושגו בכבוד ובצדק.

אבל לתת לעצמנו את החמלה הזאת? ללמד זכות על עצמנו?

כל-כך הרבה יכולתי לעשות, בכל-כך הרבה מקומות כשלתי. הילד לא מממש את הפונטציאל שלו. איפה המדינה ואיפה החזון.

כשאני מסתכל על חיים של מישהו אחר קל לי לראות את כל מה שיש בהם. כשאני מסתכל על החיים שלי מה שיש הוא כבר מובן מאליו, והמבט מתמקד במה שאין (למרות שהוא בכלל איננו).

אז מה עושים?

יש את התרגילים הנחמדים האלה. להגיד כל יום בוקר תודה על שלושה דברים, לספר בארוחת הערב משהו טוב שקרה היום, לברך על מה שיש – תמיד אפשר למצוא. שוב הקלישאות הנכונות האלו.

אבל איך באמת חומקים מזה, מהשחיקה של היום-יום, מכך שהקיים הופך לצפוי, לשקוף, ומה שרואים זה מה שאין?

והמצב בעצם אפילו יותר גרוע כשחושבים על זה, כי זה לא רק לעצמנו שאנחנו מתאכזבים. גם עם בני-זוג זה קורה, משפחה. כל מה שקרוב אלינו, כל דבר שהופך לקבוע, להרגל, אנחנו מפסיקים לראות אותו. מביאים אליו שיפוט שרואה רק את האין ולא את היש.

רק שאין אין, ויש יש. וזה כל-כך טריוויאלי שאנחנו שוכחים את זה.

אני אוהב את הדימוי של התמונה שאנחנו תולים על הקיר. לא חשוב כמה יפה התמונה וכמה אנחנו אוהבים אותה, תוך כמה ימים נפסיק לראות אותה. רק כשהיא תזוז מהמקום ניגש וניישר אותה, ואולי נעמוד שוב ונסתכל עליה קצת.

יש בזה משהו מתבקש, לא? שהמודעות שלנו תתעסק במה שחסר, במה שצריך לעשות, ולא במה שכבר בטוח וישנו.

שמתי לב יותר מפעם שאנשים משנים את החיים שלהם לרוב רק אחרי הפסקה מהם. אדם יוצא לשבועיים מילואים או נוסע לחופשה, חוזר ופתאום מחליף דירה, מחפש עבודה חדשה, או מחליט ללמוד משהו. כאילו היה צריך את היציאה הזאת מהחיים שלו בשביל להסתכל עליהם, בשביל להחליט אילו שינויים צריך לחולל בהם.

זו גם כמעט קלישאה. אתה חייב לצאת מהתלם בשביל לראות את התלם, בשביל לבחור אחד אחר.

וזה תמיד ככה – חייב להיות תלם, חייבת להיות דרך. ואיכשהו  המשימה שלנו היא לזכור שהדרך שם בזמן שאנחנו הולכים בה.

זה עוד מהדברים האלו שריטריט עושה, בעצם זה שהוא לוקח אותך מהבית המוכר והשגרה ומוציא אותך למקום זר, לסדר יום אחר, לשתיקה. כל ישיבה שקטה יכולה לעשות את זה, כי דווקא בזמן שאנחנו לא עושים, לא עמלים להשיג את כל מה שאין, אנחנו מתפנים להבחין במה שיש.

אלא אם כן כמובן היציאה לריטריט או הישיבה השקטה הופכים בעצמם להרגל שקוף, לשגרה. ואולי כל נשימה יכולה להיות יציאה לריטריט, הזדמנות לזכור מה יש, הזדמנות להוולד מחדש.

ואם עלה עניין הזוגיות. נדמה שבשביל לכתוב מכתבי אהבה צריך מרחק, לא? קשה לכתוב מכתב אהבה לאדם שאתה רואה כל יום, אבל מספיק שהוא יסע לשבוע וחסרונו הופך נוכח יותר מהנוכחות שלו. אותי זה מתסכל לפעמים, שהעדרו של אדם אהוב מעורר את האהבה יותר מכל נוכחות שלו. רציפי רכבת ונמלי תעופה רואים יותר רצון ואהבה מחדרי מיטות.

זה לא לגמרי נכון, אם אני לרגע אסיר מעצמי את השיפוט החמור מדי הזה שאני לא רק מדבר עליו אלא מדגים ממש בטקסט הזה. אנחנו יכולים לראות כל בוקר מחדש, לאהוב מחדש. אני יודע, הייתי שם. אפשר בקלות לשבור את האוטומציה של החיים, ולא חייבים לנסוע בטרמפים בשביל זה (אבל זה מאוד עוזר).

זה קצת עצוב, ואני לא חושב שיש מה לעשות בקשר לזה. אין לנו יותר מדי מה לעשות נגד התכונה הזאת שלנו, לראות את היש כאין ואת האין כיש. אולי מדי פעם להזכיר, מדי פעם לשנות. אולי לנסות להיות כמו הלכלבלים האלו שקופצים עליך כל יום מחדש באותה התלהבות. להביא מודעות גם לזה, לחמול גם על זה. 

לשכוח מהשיפוט מדי פעם, לחמול גם על עצמי, למצוא את המשפט האחד היפה בטקסט שיצא לא משהו.

*

*

*

פתיח למה יש, נסיון שלישי

שואלים אותי לפעמים למה אני נוסע לריטרטים של שתיקה והתבוננות.

הנסיון לענות על השאלה יכול להסביר למה אני כותב את הבלוג הזה, ואני כותב את הבלוג הזה בשביל לענות על השאלה. גם בשתיקה וגם בכתיבה כאן אני שואל את אותה שאלה, ובעיקר עונה את אותה תשובה. מה שכריכת ספר שמונח ממש עכשיו לידי מכנה "חידת הנוכחות".

השאלה כל הזמן נשאלת, וכל הזמן נענת. ואולי לכן אני אוהב את השתיקה כי שם השאלה נשאלת בלי להישאל, ונענת בדרך הכי פשוטה שיש. אין שום פער ביניהן, רק המרחק בין שאיפה לנשיפה.

אבל כאן זה בלוג, ובבלוג יש מילים. וגם כשמתרגלים נוכחות יש הנחיות, יש שיחות דהרמה. יש מילים.

זה מזכיר לי סיפור. הסיפור מספר על עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליפה השני, מייסד האימפריה המוסלמית. הוא כבש את עיראק, סוריה, ישראל, מצרים, ואפילו את ירושלים. מספרים עליו שציווה להשמיד את כל הספריות בשטחים שכבש, וזאת מהטעם הפשוט עליו מספר אבן ח'לדון: "אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה". או שהספרים האלו חוזרים על דבר האמת שבקוראן ולכן מיותרים, או שהם סותרים אותו, ולכן טועים ומטעים וראויים להשמדה.

המילים מרחיקות אותנו. כל פרשנות, כל תרגום, הוא צעד שמתרחק מהאמת הבסיסית שיש בדבר עצמו. אבל גם ספר הקודש עצמו כתוב במילים. אפילו אם אנחנו מאמינים שהמילים הללו נכתבו על-ידי האל ובשפתו, אנחנו לא קוראים אותן ככה – השפה שלנו נוצרת מתוכנו, מההקשרים שאנחנו עושים, מחיינו שלנו, מכל מה שלמדנו וחווינו. מילים הם תמיד פיגום, תוצר נוסף, וגם דבר אמת כללי יתרגם אצלנו לפרשנות פנימית ואישית.

"ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש, לא באש יהוה; ואחר האש, קול דממה דקה."

לפעמים אני מרגיש ככה. שכל העניין הזה של שפה היה טעות, שצריך לשרוף את כל הספרים. אבל מאוחר מדי, ואני גם יותר מדי אוהב מילים. וכן יש להן משמעות – אם אם אין אמת במילים עצמן, הן כן יכולות להוביל לשם. בהיותן בין לבין, פרטיות וציבוריות, הן יכולות לתווך.

מאותה טהרנות של אל-ח'טאב אפשר להגיד שההנחיה הנכונה היחידה לתרגול נוכחות בישיבה (מה שרובנו מדמיינים כמדטיציה) היא "רק לשבת". בכלל נדמה שנוכחות היא "אמנות הרק". רק לשבת, רק ללכת, רק לשטוף כלים, רק לטאטא את הרצפה, רק להביט בטבע, ובמקרה הזה רק לכתוב או רק לקרוא…  להיות "רק". בלי השוואות, בלי מבט מבחוץ, בלי זמנים ומקומות אחרים, בלי זמן ובלי מקום בכלל.

לא למהול דבר בדבר, לא להרחיק את עצמנו מחווית הדבר שנעשה. לא לפרש , לא לבקר, לא לצפות לתוצאות המעשה, אפילו לא להתבונן בו. פשוט להיות.

ברגע שאתה מוסיף עוד מילים אתה מכביד, מפריע לשקט ומרחיק את התרגול מהנוכחות הפנימית החוצה להנחיות. אז מה עושים? איך נלמד בלי שילמדו אותנו? וגם אם מנחה מרשה לעצמו להגיד "רק לשבת" (או אולי נכון יותר "פשוט לשבת", שִיקַן-טָזָה), מיד כמובן תשאל השאלה "איך לשבת?". וכאן נכנסים הסיפורים.

מה שמזכיר לי סיפור נוסף של גרגורי בטסון:

… אבל בקשר ללמה אני מספר המון סיפורים, יש בדיחה בקשר לזה. פעם היה אדם שהיה לו מחשב, והוא שאל אותו, "האם אתה מחשב שיום אחד תוכל לחשוב כמו בן-אדם?" ולאחר מגוון של רעשים וצפצופים יצאה פיסת ניר מהמחשב שאמרה "זה מזכיר לי סיפור…"

אבל לא משנה מה ההנחיות ומה אנחנו מתרגלים, אם זו התבוננות בנשימה, או תנוחות יוגה, או סתם טיול של בוקר שבת – בסופו של דבר אנחנו מובלים ל"רק", לנוכחות, למה שיש.

כאן חייב לבוא סייג, כמובן. ספק מתוך "חידת הנוכחות – פרקים בעבודה הפנימית" מאת אילן עמית:

"ספק אם "להיות יותר נוכחים" יכולה להיות מטרה ראויה בחיים. כמו במקרים אחרים המונח "יותר" מצביע על אמביציה ולא על מטרה ראויה."

הרצון להיות נוכח מרחיק מהנוכחות. הפרדוקס מובן, כמו הקטע המפורסם מרחוב סומסום עם הבובה שכל הזמן רוצה להיות "שם" ומוצאת את עצמה תמיד "פה". אם אנחנו חושבים שתרגול כלשהו יוביל אותנו לנוכחות, והמבט שלנו כל הזמן יכוון ל"שם", לעולם לא נהייה פשוט "פה", כאן ועכשיו.

והספר ממשיך:

"האם עלינו להיכנע אפוא בפני האשליה ולהסתפק בחיים כפי שהם, על המכאובים והשמחות, הפחדים והתקוות שהם מזמנים? כל אימת שאני חש באשליה, באי ממשות של חיי; כל אימת שאני חש שעכשיו איני נוכח; כל אימת שאכפת לי שאיני נוכח – באותו מקום ובאותה שעה כבר נמצאת הנוכחות. אל נחמיץ אותה."

אני חושב שלהיות נוכח, להיות רק, זו לא חוויה מיסטית לא מוכרת. אני חושב שלכולנו יש אינסוף רגעים של נוכחות ביום. כשמשהו לוכד לנו את העין, כשאנחנו עוצמים עיניים ולוקחים נשימה עמוקה, כשאנחנו קולטים פתאום שכבר עשר דקות אנחנו חושבים על-איזה דבר שאולי בכלל לא יקרה ושכבר חשבנו עליו יותר מדי ואנחנו עוצרים לרגע, וצוחקים על עצמנו לרגע קצר של נוכחות, עד שהמוח שלנו מוצא עוד גרב ישנה ללעוס…

כשאנחנו עוזבים לרגע את כל מה אין, ואומרים תודה על מה יש.

כתבתי למעלה שהשאלה לא נפרדת מהתשובה. רק המילים שלנו יוצרות את המרחק המדומה הזה. בדיוק כמו שאין "דרך אל הנוכחות". אנחנו תמיד כאן. שמעתי לא מזמן ציטוט של מורה שאומר "דרך האמצע היא לא הדרך מכאן לשם, אלא משם לכאן". הגורמים לסבל הם הסבל, הדרך לשחרור היא השחרור.

אריסטו מציע: "מילים זרות הן פשוט תמוהות בשבילנו, מילים רגילות מתווכות רק את מה שאנחנו כבר יודעים; רק באמצעות המטפורה אנחנו לומדים משהו חדש וטרי".

אז הנה למה לכתוב בלוג כזה, לספר סיפורים אמיתיים, להזכר שאין מה לזכור, לחפש כל הזמן דרך חדשה וטרייה להגיד את אותה אמת ידועה – שהמילים קיימות תמיד רק בתוך שתיקה.

*

*

*

nothing-happens-next2

עצב של מי

היום אתה מגלה שמישהו מת בפייסבוק. פותח ורואה שהחברים שלך שמים שירים שלו, כותבים משהו אישי. איפה זה נגע בהם בחיים, איזה שיר הם אוהבים, כל מיני מפורסמים יותר מספרים על הפגישות איתו, מעשיות משותפות.

ואתה חושב, למה זה העצב שלכם, שלנו. למה במקום להיות שקט הוא מייד הופך לרעש. למה במקום להסתכל פנימה ולהרגיש איך זה מרגיש מייד צריך למצוא שיר, ומילים, ולשתף ולהשתתף.

 .

ואז אתה חושב שאולי אתה לא בסדר, כי אֵבֶל זה רגש קהילתי, משהו שעושים ביחד. וזה יפה וטוב, לא לדבר על זה שחוץ מהביטוי הפנימי של הרגשות מותר גם לתת להם רגש חיצוני. הרי זו בדיוק אמנות, ואתה כביכול מתעסק באמנות.

אבל מה זה אומר שאנחנו ממהרים כל-כך להגיב. לשים שיר עצוב, להדליק סיגריה, להרים כוסית, לספר סיפור. תמיד זה לספר סיפור, לקחת את העצב ולספר ממנו סיפור. אם אתה רוצה לעשות אמנות זה דבר אחד, אבל מה אם אתה רוצה פשוט להרגיש משהו בתור בן-אדם?

.

ואתה באמת מוטרד מזה. אתה מוטרד מזה כי אתה חושב שאנחנו מאבדים את היכולות שלנו להרגיש באמת, להרגיש בתוך האמת, בתוך המציאות, בתוך עצמנו. להרגיש בלי לשתף, בלי לפעול, בלי להגביר. בלי לספר סיפור.

 .

אתה חושב על תאוריה של דוקטור בשם קובי אסף, שטוען שכל פעם שאנחנו מגיבים אנחנו מייצרים השפעה על הגוף. אתה מפחד והכתפיים שלך עולות, תנועות הגנה. וכל פעם שאתה מפחד הכתפיים עולות. ובסוף הן נתקעות שם, ואתה כל הזמן מפחד. אתה מכיר אנשים כאלו. הכתפיים שלהם כל הזמן במגננה והם כל הזמן במגננה.

או אנשים שהמבט והכתפיים שלהם כל הזמן שפופות, והם כל הזמן שפופים. כי הרגש שלנו הוא גם בגוף וגם במחשבה. זה מה שהופך אותו לרגש מלכתחילה.

מי שכל הזמן נותן אגרופים לקיר לא נהייה כועס פחות, הוא נהייה כועס יותר. אבל הכעס שלו מתרחק ממנו, או אולי משתלט עליו – ובכל מקרה מפסיק להיות שלו.

.

אתה חושב על הקטע הזה של לואי סי.קיי שרץ לפני כמה שבועות. שמתחיל מהסבר למה הילדות שלו לא מקבלות פלאפונים ומתגלגל מהר מאוד לכך שאיבדנו את היכולת להיות לבד עם הרגש שלנו. "פשוט להיות עצמך בלי לעשות שום דבר זו היכולת שהפלאפונים לקחו מאיתנו. היכולת פשוט לשבת פה, ככה, זה מה שזה אומר להיות בן-אדם."

פשוט תראו את הקטע. לואי סי.קיי הוא האמן האקסצינליסט של דורנו. אם כבר לקפל את המציאות לסיפור אז לפחות שיהיה מצחיק וחכם.

לואי מדבר שם גם על שיר של ברוס ספרינגסטין, ואיך השיר מעורר אצלו את הרגש. כי זו אמנות, היא מחברת אותנו לעצמנו, היא מתווכת ומתרגמת לנו את הרגש. וזה יפה, וזה למה עושים אמנות.

 .

אבל למה אנחנו צריכים שיתווכו לנו את עצמנו? למה אני צריך שמישהו אחר יתרגם בשביל את הרגש שלי, יחבר אותי אליו?

 .

אז אתה יושב עם הרגש, יושב בשקט ומתבונן. וכשאתה יושב עם עצב אתה תמיד נהייה שמח. כי אם אתה עכשיו עצוב על מישהו זה כי קיבלת ממנו משהו, ואם קיבלת זה אומר שהיה חיבור, והחיבור הזה יפה, אולי הדבר היפה יותר שאנחנו עושים כאן.

עצב כשמסתכלים עליו בשקט תמיד הופך לשמחה. אם אתה מסתכל על הכעס שלך, לא צופר, לא מקלל, רק מסתכל, אתה תמיד צוחק בסוף – כי תמיד הכעס שלנו כל-כך קטן ושטותי שבסוף הוא הופך לבדיחה.

 .

ואתה חושב שכדאי לשבת קצת בשקט עם עצמנו, להרגיש לבד. ואפשר גם להרגיש ביחד, ואפשר גם לעשות אמנות.

.

 (טקסט שכתבתי אחרי מותו של אריק איינשטיין)

*

*

*