לשאול את השאלה הנכונה

מן הסודיות, המאפילה על כל העמוק והמשמעותי, צומחת השגיאה הטיפוסית שעל פיה כל המסתורי הוא חשוב והכרחי. (גיאורג זימל)

ברור לכולנו שאף פיסיקאי לא ילך לדרוש בבתי כנסת על תורת היחסות, נכון? ואיש כנראה לא ימחה נגד לימוד מתמטיקה, או של מכניקה ניוטונית, או אפילו יחסות כללית או קוונטים בבתי ספר. אבל דווקא על האבולוציה כולם כועסים כל-כך. שאלתם פעם למה? האם האנשים שכל-כך קשה להם עם אבולוציה טרחו פעם לעצור ולחשוב מה כל-כך מפריע להם? ומה בינם לבין ההתנגדות העכשווית לחיסונים שמגיעה מפלג אחר לגמרי בחברה?

בחיבור זה אני אציע תאוריה שלי לעניין, שמנסה לתת קצת יותר קרדיט לדיון הזה מאשר התפיסה שזה ויכוח בין אנשים שמוכנים להגיד שאבא שלהם קוף, לאנשים שלא.

יש כל מיני מקומות שאפשר להגיד עליהם ששם התחיל המדע המודרני. יש שיציינו את משפטו המפורסם של גלילאו, יש את עליית ההומניזם ברנסנס, ויש שייתנו למדע הערבי את הקרדיט שמגיע לו ויצביעו דווקא על אבן אל-היית'ם כאחד הראשונים שהתחילו לחשוב על העולם בצורה מדעית. אבל אין ספק שהגיבור הגדול של המהפכה המדעית, הוא ניוטון.

"אני שומע אנשים מסוימים שחולקים על המסקנה וממלמלים משהו כזה או אחר על איכויות נסתרות. הם תמיד מברברים עוד ועד על כך שכבידה היא משהו מתורת הסוד, ושסיבות מסתוריות אמורות להיות מנודות לחלוטין מהפילוסופיה. אבל קל לענות להם: סיבות נסתרות אינן הסיבות אשר את קיומן קל מאוד הדגים בתצפיות, אלא רק אלו אשר קיומן הוא מסתורי, מדומיין, או שעדיין לא הוכח. לכן כבידה היא לא סיבה נסתרת לתנועת שמיימית, מאחר והוצג מהתופעות שכוח זה אכן קיים."

קל לשכוח היום שלניוטון הייתה בעיה גדולה עם תאוריית הכבידה שלו. כן התאוריה הייתה פשוטה לניסוח ולהבנה ואיחדה בדיוק רב גם תופעות מכניות על פני האדמה וגם את תנועת הגופים בשמיים – אבל היא דרשה גם קיומו של משהו מוזר מאוד, את קיומו כוח הפועל ממרחק. הפעלה של כוח ללא מגע, בתקופתו של ניוטון (ואולי לא פחות בימינו) נחשבה ככישוף. איך ניוטון מצפה שייקחו את התאוריה שלו ברצינות אם הוא מכניס לתוכה גורם שמתאים לתורת סוד ולא לתאוריה מדעית?

ניוטון לא ידע איך פועלת הכבידה, איך זה שמשהו יכול למשוך משהו אחר בלי לבוא איתו במגע – אבל הוא ידע שזה נכון. לא הייתה לו תשובה לעניין, וגם היום (למרות שיש לנו כמה תאוריות מצוינות לעניין) אנחנו לא באמת יודעים.

זה מה שהמדע החדש עשה, זה אחד הרגעים המכוננים שלו – לא בגלל שהכל הפך למובן, לידוע, לפתור – אלא בגלל הצניעות, האמירה הפשוטה שזה מה יש, זה התאוריה הטובה ביותר שעונה על התצפיות, וכל השערה מעבר לכך תגלוש למטפיזיקה. בטח שמתם לב שניוטון עוד מדבר על "פילוסופיה", אבל הוא עצמו זה שכבר מפריד בין מה שיצמח ויהיה ל"מדעי הטבע", לבין מה שיהיה "מדעי הרוח". פעם הפילוסופיה הייתה לבדה, כללה בתוכה את מה שנקרא דאז "הפילוסופיה הטבעית". אריסטו נתן תשובה להכל, לא היה שם דבר – פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, מוסר, מדינה, ספרות – שלא כוסה בתאוריה שלו. הוא ענה לכל השאלות, הסביר הכל. היה בזה משהו מזמין, ממכר אפילו, ואלפיים שנה התרבות המערבית הייתה שבוייה בכבליו של אריסטו. גלילאו עמד למשפט על המרד שלו נגד אריסטו, ובימיו של ניוטון אפשר להגיד שהמרד הוכרע.

ולמי שאוהב לדבר על המוות של "הנרטיבים הגדולים" – אז הוא יכול למצוא אותו כאן. ניוטון לא רק ויתר על ההסבר, על האפשרות לדעת את הסיבה הראשונה והאחרונה לכל הדברים, אלא הגלה אותה מתחום העיסוק המדעי – מתחום החקירה שמדברת על העולם בו אנו חיים.

זה כמו הבדיחה הזאת של לואי סי.קיי. על הילד הזה ששואל למה ולמה ולמה. זה נכון שהשאלות לא נגמרות, אבל מתישהו התשובות כבר לא קשורות למדע, או שפשוט אין תשובות. המדע חוקר את מה שיש כמיטב יכולתו, אבל לא את מה שאין, ולכן גם לא יודע לענות על השאלה למה יש בכלל (ועל כך נרחיב בפרק הבא). ובסופו של הדבר התשובה היא באמת כמו שאומר לואי "שתוק ותאכל את הציפ'ס שלך".

אז יותר לא נגיד שהאבן נופלת כי זאת תכליתה, אלא נאמר שכוח הכובד הוא שמושך אותה (ונכמת בדיוק באיזה מהירות היא תיפול, ובאיזה כוח תפגע באדמה, ובאיזה מהירות ינוע השדר בנוירונים שלנו למוח שהאבן נפלה דווקא על הבוהן שלנו – ואם נהייה ילדים טובים אפילו נדע להסביר איך זה שאנחנו יודעים שדפקנו את הבוהן רגע לפני שהמסר על הכאב מגיע… שמתם לב לזה פעם?).

המרד הפריד את המדע מהתאולוגיה, או יותר נכון הפריד את המה והאיך מהלמה והלשם-מה. את הסיבה מהתכלית. אצל אריסטו להכל הייתה תכלית, לא רק לפעולות האדם. האבן נפלה כי תכליתה היא להיות למטה. האש עולה כי תכליתה היא להיות למעלה. הכוכבים נעים בספירות מעגליות כי זהו רצונם וטבעו המושלם של העולם… המהפכה הקופנריקאית, חוקי ניוטון, גמלו את הפיסיקה מתכלית. היום להגיד שכדור-הארץ מקיף את השמש כי זה רצונו, או שמכונית מגיעה למאה ארבעים קמ"ש כי זו תכליתה, ישמע לנו הזוי.

ברשותכם נעשה תחנה נוספת לפני שנגיע לדרווין, שתים-עשרה שנים לפני יציאתו לאור של "על מוצא המינים דרך הברירה הטבעית או שימור מינים עדיפים במאבק החיים", ונבקר לרגע חבר בשם איגנץ זמלוויס. זמלוויס היה רופא מיילד. הוא מצא את עצמו עובד במחלקה ששיעור המיתות של היולדות בה היה גבוה פי חמש מאשר במחלקה מקבילה. לאחר מותו של אחד מעמיתיו מזיהום שנגרם בעת ביצוע נתיחה על גופה, ולאחר שעקב אחר שגרת המחלקה העלה זמלוויס השערה – הרופאים מעבירים איתם חלקיקים כלשהם מהגופות ליולדות, וכך גורמים למחלה. להזכירכם זה היה כמה עשורים טובים לפני שהאנושות הבינה את תפקידם של חיידקים בהעברת מחלות. כמובן שצחקו על זמלוויס, אמרו שהוא מאמין באמונות טפלות, בכישוף, בתורת הנסתר, והדביקו לו כינויים מכוערים. הוא התעקש והרופאים הועילו בטובם לרחוץ ידיים במעבר בין חדר המתים לחדר היולדות. המיתות נפסקו. פשוט ככה. בשביל לשמוע את המשך הסיפור, ואת סופו הטרגי של זמלוויס, אתם מוזמנים להרצאה בה קורט וונגוט מציע אותו כגיבור המודרני, או לערך עליו בויקיפדיה. לדעתי מגיע לו מעט הכבוד הזה.

אתם מבינים. זמלוויס לא היה צריך תאוריה של חיידקים בשביל לעשות מדע, הוא לא היה צריך שום סוג של הסבר. הספיקה לו התופעה, לראות את הקשר בין ניתוח הגופות לזיהום. הספיק לו ניסוי פשוט – לשטוף ידיים בין לבין – בשביל להראות שהתאוריה שלו נכונה, בשביל להציל חיים. וזה בסופו של דבר הקסם הגדול של המדע – לא רק שהוא מראה לנו מה קורה, הוא גם מאפשר לנו לעשות משהו בקשר לזה. תסתכלו סביבכם, על המחשב בו אתם קוראים את הטקסט הזה, כל הבית שסביבכם, על כל מכריכם שלא מתו בפוליו ואבעבועות שחורות. כל זה בזכות זה שקמו אנשים טובים ואמרו – עזבו אותנו מסיפורים רגע, עזבו אותנו מלנסות לקשור הכל בסרט יפה ולענות על כל השאלות עד הלמה האחרון והלשם-מה הראשון. אנחנו לא צריכים את זה בשביל להבין את העולם שסביבנו, ובשביל לעשות משהו בקשר אליו.

ועכשיו אפשר להגיע לדרווין. האמת היא שרוב האנשים, גם בוגרי האוניברסיטה, לא באמת יודעים מה זה אבולוציה. זורקים משהו כמו "מוצא האדם מהקוף" או "השרדות הכשירים ביותר" וחושבים שזה מספיק ידע בשביל להתנגד או להסכים לתאוריה. האמת שתורת האבולוציה היום זה משהו הרבה יותר מורכב ממה שדרווין כתב עליו לפני מאה וחמישים שנה. בכל זאת מאז גילינו מחדש את הגנטיקה המנדלית, ולמדנו לא רק על קיומו של המטען הגנטי אלא גם לקרוא אותו. ובכל זאת הלוגיקה הבסיסית של דרווין עומדת, ולא סתם – הלוגיקה של "בחירה בדרך ברירה טבעית" היא טאוטולוגית, כלומר בלתי ניתנת להפרכה (ודווקא על זה אנשים רציניים מאוד טענו כנגדה שלא מדובר בתאוריה מדעית ואילצו ניסוח מחדש של המושג "כשירות", אבל זה כבר סיפור אחר). אפשר להגיד את זה כך: אם יש לי תכונה כלשהי שהופכת אותי עדיף במאבק בחיים, שעוזרת לי להעמיד עוד צאצאים, ואם אני מעביר את התכונה הזאת לצאצאיי בתורשה, אז גם הם יעבירו אותה הלאה, והלאה… וכך התכונה הזאת תתפשט באוכלוסייה. זה הכל. אם יש לי ניגון מיוחד שמגן עלי מכל צרה, ואני מלמד את ילדיי את הניגון הזה והוא מגן גם עליהם מכל צרה, והם מלמדים את ילדיהם – מובן מאליו שאנו, יודעי הניגון, נצליח יותר ממה שלא יודע את הניגון. התאוריה של דרווין אפילו לא דרשה את הידע שיש לנו בגנטיקה היום, ידע שתומך בה ללא עוררין – כל מה שהיא דרשה זה לפקוח עיניים ולחשוב בהגיון.

וזה כל העניין במאבק סביב האבולוציה, היכולת להעמיד גם את מדעי החיים על הסבר סיבתי, את החיים עצמם, שכל-כך רצינו לייחד אותן עם איזו סיבה רצינית ותכלית ראויה. המנגנונים השונים שגורמים לשונות ולברירה נמצאים בדיון מאז דרווין, וימשיכו להיות בדיון עוד שנים רבות, אבל דבר אחד מוסכם על כל העוסקים בתחום: "לדבר בביולוגיה אין משמעות אלא לאורה של האבולוציה" (דובז'נסקי).

כל עולם הטבע, הדומם הצומח והחי, מוסבר בדרך טבעית. ובדרך טבעית אנחנו מתכוונים חילונית. וכאן, בשעה טובה ומוצלחת, אני חושב שקבור הכלב (ואם מדברים על כלב – שמתם לב פעם לכמה דברים שונים לחלוטין אנחנו קוראים כלב?). אם כשניוטון פירסם את העקרונות להיות אתאיסט היה לגיטימי כמו שהיום מקובל להיות פדופיל, אז דרווין עומד כבר בנקודה אחרת לגמרי בזמן – כמה רגעים אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית, כמה עשורים ספורים לפני התפוצצות מדעית שתביא למכוניות ומטוסים וחשמל וחיסונים ולעולם שבו אתאיסטים לא רק שלא צריכים להצדיק את עצמם, אלא שלא פעם דווקא הדת נתפסת כמעין עודפות מיותרת שיש לנמקה בהסברים הגיונים תועלתנים…

ואם מדברים על חיסונים. מה שמעניין בימינו שלאנשי הדת יש בעלי ברית מפתיעים בקרב שלהם נגד המדע. כן, מדובר דווקא בכל מיני צעירים ליברלים, בעלי השכלה חילונית, לרוב אפילו גבוהה, שפתאום כופרים במדע ומחליטים על דעת עצמם לא לחסן את ילדיהם, או לא להשתמש בתרופות, ועוד כל מיני תופעות שעשור אחד אחורה היו שמורות לציבור החרדי בלבד.

אותם צעירים ודאי לא יתנגדו ללימודי אבולוציה בבתי ספר יסודי (למרות שאין לי מושג מה מלמדים או לא מלמדים בבתי הספר האנתרופוסופיים) אבל בסופו של דבר הם עומדים באותו הצד כמו מתנגדי המדע – אלו שמסרבים לאבולוציה, או לעדויות הגורפות להתחממות גלובלית, או כל סוג אחר של הכחשה מדעית.

המדע החילוני, שוויתר על הסיבות הראשונות והאחרונות, על הלָמָּה ולְמָּה, השאיר אותנו במדבר של האיך והכמה. איך וכמה זה חול, זה חומר. זה גם למה המדע כל-כך אפקטיבי, למה הוא שינה לגמרי את העולם שבו אנחנו חיים בפרק זמן קצר להפחיד. וכמו דור המדבר גם אנחנו מתגעגעים לסיר הבשר, לעולם יציב שנשען על כתפיו של אטלס, או של צב ענק שעומד על ארבע פילים. עולם שנברא לשם משהו, שמתקדם לאנשהו. בו לתנועת הכוכבים ולקיום האנושי ולכל דבר הייתה משמעות, הייתה תכלית. זה הדבר אליו מתגעגעים הדתיים מתנגדי האבולוציה, והניו-אייג'סטים הסולדים מהרציונלית המדעית האמפירית. אבל מאוחר מדי, למצרים לא נחזור, ואולי אנשים יהיו מוכנים לחיות בלי דוד חשמלי, בלי מוזיקה דיגיטלית וספרים – אבל קשה לי להאמין שמישהו יבחר לראות את בנו מת מזיהום שהתפתח מפציעה בגלל שהוא סירב להשתמש ביוד ואנטיביוטיקה. קשה לי להאמין שהורים יבחרו ביודעין לראות בשובו של הפוליו, או שיולדת תרשה לרופא לגשת אליה ללא ששטף את ידיו קודם.

העניין הוא שהמדע לא אמר לאנשים להפסיק לשאול לָמָּה ולְמָּה, הוא פשוט הראה איך אפשר לשאול  בצורה נכונה על שאלות של מה איך וכמה – וגם לענות עליהן.

ככל שאני זוכר במעומעם מה לימדוני על אודות אלוהים, אני יכול לומר: "תהא האמונה באלוהים מה שתהא, ודאי אין זו אמונה בדבר-מה שניתן לבדוק אותו או למצוא דרכים לבדיקתו". (ויטגנשטיין)

יותר מדי נפוץ השימוש בקוונטים בכל מיני דיבורים על רוח. מכניסים את עקרון אי-הודאות של הייזנברג למחשבות על אלוהים, את קריסת פונקציית הגל להרהורים על נפש האדם, או משתמשים בתיעול קוונטי להסביר נסים בתקופת המקרא. מנצלים את האיך והמה והכמה להסביר לָמָּה ולְמָּה. מערבבים מין בשאינו מינו. זוכרים שאמרנו שפיסיקאי לא יבוא להרצות על תורת היחסות בבית כנסת? תורת הכבידה לא באה ללמד אותנו מוסר, ועשר הדיברות לא באו לספר איך נברא העולם. לכל דבר יש שאלה מתאימה, וכלים מתאימים לחפש בו תשובה.

וכאן מסתתרת טעות אפיסטמית כפולה. לא רק סוג השאלה שיש לשאול – אם למה או איך, מה קורה או מה ראוי שיקרה – אלא גם איך עונים על שאלה. מתי יש להשתמש בכלים מדעיים ומתי לא.

בקטע מתוך התוכנית הראשונה של "The Colbert Report" טבע הסאטיריקן סטיבן קולברט את המונח "אמיתנות" (truthiness), שזו האמת ש"אתה מרגיש שהיא נכונה, מהבטן, בלי קשר לעובדות". וזה חלק גדול מתופעת הניו-אייג' של ימינו, התפיסה שמקור הסמכות לאמת הוא פנימי, לא סמכות חיצונית רבנית כלשהי וגם לא סמכות מדעית. וגם סמכותו הפנימית של האדם שסועה – האם מקור הסמכות של אדם על עצמו הוא במחשבה האנליטית או ברגש האינטואיטיבי.

יש אנשים שחושבים מהלב, ויש אנשים שמרגישים מהמוח – ובשני המקרים משתמשים באיבר הלא נכון.

ויכול להיות שבשאלות של משמעות ותכלית יש ערך לפנייה פנימה, אפילו שלא נראה שאיש באמת יכול לדון בשאלות האלו ללא פניה למסורת, לסמכות היסטורית חיצונית, לכל הפחות לשפה שהוא מדבר וחושב בה. אבל גם אם בסופו של דבר השיפוט הסופי בימינו מתבצע בפנים, בדרכים של רגש או אינטואיציה או שיקול שכלי עצמאי – שאלות של מה וכמה לא יכולות להענות ככה.

רוצים לדעת אם חיסונים גורמים לאוטיזם? בבקשה, אתם מוזמנים לקרוא את המחקרים האחרונים שיצאו. אין לכם את הידע והיכולת (או הרצון) לקרוא מחקרים – אז תאלצו לסמוך על מישהו שכן יש לו הידע והיכולת שעשה זאת. כן, עולם הרפואה היום עוות מאוד על-ידי כוחות השוק (כמו העולם כולו) אבל זה לא אומר שהשיטה המדעית עצמה הושחתה. למען האמת אי-אפשר להשחית מתודה – אפשר רק לשגות במימושה. כל עוד אתם לא קמים בבוקר ומחליטים לוותר על המעלית ופשוט לקפוץ מהחלון, כל עוד ברור לכם שלא תתנו לרופא להתקרב אליכם לפני ששטף את ידיו – כנראה שאתם עוד מבינים שהעולם בחוץ נוהג לפי חוקים מסוימים, שההיקש האינדוקטיבי (כלומר היכולת להסיק מן הפרט אל הכלל) הוא אכן הדרך שמנחה אתכם בפעילות שלכם בעולם החומר, ולא הרגש.

אם אני מדליק את הדוד אחרי עשרים דקות יהיו מים חמים. אם אני אוכל אני אהיה שבע. אם אני לא שותה כל היום אני מקבל כאב ראש. כמה קל לכולנו לעשות מדע אינדוקטיבי – לקחת נתונים זמינים ולבנות על פיהם תאוריה, שאפילו יש לה תחזיות. ואפשר גם לעשות ניסויים. האם להדליק את הדוד יותר זמן ייצור יותר מים חמים? האם לאכול יותר יעשה אותי שבע יותר? האם להפסיק לשתות לעוד כמה ימים יפסיק את הכאב ראש או יחמיר אותו?

כל יצור חי יודע לעשות מדע כזה, לא רק יונקים. לנו יש יכולת ללמוד מיום ליום, בפרק חיים אחד – ואפילו להעביר את המידע הנרכש שלנו לדור הבא. "בן, אם תדחוף את המחוגה לשקע זה יהיה לך מאוד לא נעים". תורשה בדרך של חינוך, לא משהו שמייחד את המין שלנו, אבל בהחלט משהו שהתמחנו בו. יצורים פשוטים יודעים לעשות את זה בין דורות, בדרך של מוטציה ותורשה ובחירה – זו בדיוק ה"ברירה הטבעית" הזאת שדיברנו עליה. לאורגניזם הפשוטים יותר אין יכולת למידה, אבל הם מפצים על כך בכלים אחרים. יש יתרון שהם מתרבים הרבה יותר מהר מאתנו, יש להם הרבה יותר דורות שבהם יכול להיווצר שינוי, ואוכלוסיות ודורות שבהם תתבצע הבחירה על השינוי. בעצם "ברירה טבעית" היא מנגנון חי לוגי שלא רק מעביר מידע אלא משפר אותו. כל מה שמועיל נשאר, כל מה שמזיק נמחק. ווירוס השפעת פיתח תכונה שגורמת לו לעשות לנו אפצ'י וככה משפר את היכולת שלו להתפשט? – הוא יתפשט ואיתו התכונה ואיתו האפצ'י. וירוס נהייה קטלני מדי והורג אותנו לפני שהוא מספיק להתפשט? הוא לא יתפשט וגם לא התכונה הרצחנית שלו (וזה בדיוק למה האיידס הסבלני היה מחלה "מצויינת" בעוד שהאבולה הרצחנית מדי לא באמת מסכנת אותנו). אפשר להגיד שאבולוציה עובדת לפי העיקרון הפשוט של whatever works. ומי שמעמיק מגלה שמודלים של למידה ומודלים של אבולוציה לרוב שקולים זה לזה.

המדע החדש חיבל בדתות הגדולות של פעם, לקח מהם את הסמכות לענות על כל השאלות והוכיח שהוא טוב מהן במתן תשובות לשאלות מסוימות. בעצם החילון, הרעיון של חול, נוצרו אז. אבל המדע לא יכול לענות על כל השאלות, והמחשבה של הנאורות שאם נבין מספיק טוב כמה ומה ואיך אז נדע מתוך זה גם למה הייתה אווילית בדיוק כמו המחשבה שהבנה עמוקה של למה תניב גם תשובות לכמה ומה ואיך.

מה שקרה עם עליית הניו-אייג' זה שהדת הופרטה. בתהליך שחציו חילון וחציו הדתה (או הרחנה, למי שהמילה דת עושה לו אלרגיה אבל חובב רוחניות), הדת נלקחה מהמוסדות האחראים עליה וניתנה ליחיד שידאג לה בעצמו. האדם המודרני כבר אולי לא יעשה לעצמו רב, לא יפקוד בית כנסת, ויבחר בעצמו איזה הלכות (אם בכלל) "מתאים" לו למלא. אולי "כשרות קהילתית" תחליף את הכשרות של הרבנות. כל אלו תהליכים של חילון, אבל מצד שני האדם לוקח על עצמו אחריות. הוא מקור הידע, מקור הסמכות, לכל פעולה שלו יש משמעות, תכלית – בכל רגע הוא מבצע הכרעה בעלת ערך. החברה נהיית דתית פחות, בעוד הפרט נהייה דתי (או רוחני) יותר.

ולכן, בין החילון של החברה להדתה של הפרט, חשוב להבחין בעוד מקום בו מתבצע מאבק בין קודש לחול – בידע עצמו. את המאבק הזה אפשר לראות במאבק של דתיים נגד לימודי אבולוציה, או בכלל נגד לימודי חול, ובמאבק של אנשים שהפנימו את ערכי הדת (גם אם לא חושבים על זה ככה) נגד החיסונים, ובעצם נגד הסמכות המדעית של הרופא, נגד המחשבה המדעית עצמה. מהללים את נרקיס וסולדים מגולמונד. המאבק מתחילתו היה לא רק על רכוש הכנסיה, ועל שאלות של מוסר – אלא על הידע כולו. על מי ישאל את השאלות ויענה להן. ולא סתם, ארבע מאות שנה אחרי, אנו עוד מכירים את משפטו של גלילאו על-ידי האינקוויזיציה הנוצרית.

גלילאו: (כמעט בהכנעה) רבותי, האמונה בסמכותו של אריסטו היא דבר אחד, והעובדות, שאפשר למשש ביד, הן דבר אחר. אתם אומרים שעל פי אריסטו ישנן שם למעלה ספירות של בדולח, ומשום כך תנועות מסוימות אינן יכולות להתבצע, מכיוון שהכוכבים יהיו חייבים להבקיע את הספירות הללו. אבל מה אם תוכלו להיווכח בקיומן של התנועות האלו? אולי זה אומר שספירות הבדולח אינן קיימות? רבותי, אני מבקש מכם בכל ההכנעה שתאמינו למראה עיניכם." (מתוך "חיי גלילאו", ברטולד ברכט)

האמת היא שדווקא מה שקשה להתמודד איתו במדע המודרני הוא העדר הטוטאליות שלו, היכולת שלו לא לדעת. העובדה שמדען עומד מול ילד אוטיסט ואין לו שום תשובה לתת. וגם במקרים שיש לו תשובה לגבי איך הגענו לאן שהגענו, כמו תורת האבולוציה, היא לאו דווקא נותנת לנו משהו. לא נבראנו לשום מטרה מיוחדת, אין שום תכלית ספציפית בדרך שבה אנחנו נמצאים, ביכולות המנטליות שלנו. כך זה קרה, היה מין כזה, ואז מין כזה, ואז התפתח ממנו מין אחד שהיום הוא שימפנזה, ומין אחר עבר התפתחות אחרת והיום הוא אנחנו – והנה עדויות פלאונטולוגיות, והנה עדויות גנטיות, ולא, זה לא אומר איך לחיות, או מה טוב ומה רע, אין פה תשובות על מוסר, על רוח – זה רק חומר, רק חול. זה כל העניין. זה מה שהמדע אמור לעשות, מה שהוא יודע לעשות.

כמעט כולנו רוצים יותר, החומר לבדו לא מספק אותנו. אנחנו רוצים תשובה לכל השאלות, ובעיקר לשאלת הלמה. או כמו שחרז בוקונון, בספרו של וונגוט "עריסת חתול":

Tiger got to hunt,
Bird got to fly;
Man got to sit and wonder, "Why, why, why?"

Tiger got to sleep,
Bird got to land;
Man got to tell himself he understand.

המדע לא יכול לענות על השאלות, לא יכול להגיד שהוא מבין. כאמור, לידתו היא בדיוק בוויתור על האפשרות הזאת של הבנה. מדען שעובר מעיסוק דקדקני במה כמה ואיך ומתחיל לספר על סיבות ראשונות או אחרונות כבר לא מדבר כמדען, כאיש חומר, אלא כאיש רוח (וניתן למצוא כאן בבלוג דברים שכתב ארווין שרדינגר, זוכה פרס נובל לפיזיקה, על נפש האדם). המדע הוא תהליך חקירה אין-סופי, דקדקני, שכל צעד מעיד על הצעד הבא, כל תוספת ידע רק חושפת עוד שיש לדעת, עוד לא-ידוע. המדע אולי מספק לנו קורת גג ומזון ותרופה ואפילו מקלחת חמה – אבל הוא לא מספק נחמה..

הבעיה השיווקית של האמת המדעית היא בדיוק שהיא אינה נשגבת, אינה מתגלה באש וקול שופרות – אלא שהיא קטנה, חילונית, שהדרך אליה לרוב עוברת דרך מה שמזכיר יותר חשבונאות מאשר נבואה. המדע לא נותן לנו לישון ולנחות ולהגיד שאנחנו מבינים.

מצחיק שיש אנשים שדווקא רוצים לקחת את החשבונאות המדעית להוכיח את קיומו של האל. לקחת קוונטים או תדרים ולאנוס אותם על איזו רוחניות, להכות בפיזיקה עד שהתפוך למטאפיזיקה. כמו פעם, כשהמדע היה רציונאלי ולא אמפירי ובסתירה למשמעות של אמונה, היו ממציאים כל מיני הוכחות לוגיות לקיומו של האל.

אילו הייתה כאן עדות, זה היה הורס למעשה את כל העניין. (ויטגנשטיין)

יש יתרון במגבלה של המדע, ביכולת שלו לענות בהצלחה כמעט נסית על שאלות מסוימות אבל לא להתייחס כלל לאחרות. המדע מטפל בחול ומשאיר לנו להתעסק בקודש – במה שאנחנו בוחרים להבדיל, לייחד. מעבר כל החומר שסביבנו נותר לנו החופש והבחירה. לעולם לא תהייה תאוריה סופית של תכלית וטעם, תמיד אנחנו נדרש, לא משנה אם דרך סמכות חברתית או פרטית, אם דרך התבוננות פנימית או לימוד מסורת אמינה או התמסרות דתית, לבחור.

רוצים תשובות גדולות לשאלות גדולות, רוצים לדבר על משהו שהוא מעבר לחומר ולחול? רוצים לדבר על האין-דבר? יש מתודות עתיקות בכמה סדרי גודל מהמדע המודרני שעוסקות בעניין. יש מתודות מהמזרח והמערב ומהעוד יותר מערב האינדיאני. יש דרכים של חקירה חיצונית לעסוק בשאלות האלו, ויש גם שיטות (אופנתיות מאוד בימינו) פנימיות לחקור אותן. יש המון סיפורים שאפשר לספר, המון דרכים לספר אותם. וגם כאן יש אתגרים מעניינים.

לבחור בדרך אתית מסוימת, לבחור למה אנו מקנים ערך, לתת את יופינו לחיים, לראות אותם כיפים. המדע לא יכול ולא אמור לתת לנו את התשובה הזאת. ורק אנחנו, האדם הפרטי, מחויב להמשיך ולשאול, ואולי מדי פעם להגיד לעצמו "אני מבין" בוקונוניסטי, לספר לעצמו שקר יפה שיהפוך את העולם הזה לגן-עדן. זו המשמעות של לחפש את התשובות לשאלות הנכונות במקומות הנכונים – להבדיל בין שאלות שהתשובות עליהן לובשות את הצורה החדה והברורה של המִספּר, לשאלות שניתן לענות עליהן רק במלבוש החי והנתון לפרשנות של הסיפּור, או פשוט בשתיקה.

[זה התחיל כרצון לכתוב משהו אל אובולוציה וחשיבה מדעית, אבל התפתח משם. אני מקווה עוד לעבד את הטקסט ואולי שיום אחד יהיה פרק ראשון מפרויקט בשם "שפת המצר" שיהווה איזו הליכה נעימה וסקרנית על השפה שבין חומר ורוח… בואו נראה. לפרק השני יקראו "לדבר על האין-דבר", שזה כבר סיבה מספיק טובה בשביל לכתוב אותו.]

אוקיי

יש רגע, אחד האהובים עלי בתולדות הקולנוע, ממש לקראת הסוף של "שמש נצחית בראש צלול". ג'ואל וקלמנטיין כבר יודעים הכל, יודעים שהם כבר פעם אחת אהבו והתרגלו וסלדו ונפרדו, יודעים את הסוף עוד לפני שהייתה להם הזדמנות להתחיל. הם אומרים אוקיי. הם מחליטים לנסות.

(קישור, למי שרוצה להיזכר)

נדמה שזו הבחירה שלנו בחיים בני-החלוף שלנו: לדעת מההתחלה את הסוף, לדעת מההתחלה שיהיה סוף – ולהגיד "בסדר".

נגיד ואפילו יבוא המשיח, או איזו המצאה טכנולוגית מהפכנית, ונוכל לחיות כמה שנרצה, אפילו לנצח – עדיין נשאר עם בעיית החלופיות שלנו. כל עוד הזמן ימשיך להתקדם אנחנו נמשיך להתחלף, העולם סביבנו ימשיך להתחלף. אנחנו נצמח ונתפתח, נתרחק ונתקרב ונתרחק מהקרובים לנו. יצירות מופת ישכחו במחסני מוזיאונים בזמן שאמנות חדשה ורלוונטית יותר תתפוס את הבמה המרכזית. זוגות ימשיכו להתרחק ולהפרד. ילדים יעזבו את הבית. אנו עצמנו תמיד נהייה רק מי שאנחנו עכשיו, ברגע הנוכחי, ורק צל וזכר למי שהיינו בעבר. חיי נצח אינם הפתרון להיותנו בני חלוף, רק הקצנה של המצב לאינסוף.

הפתרון היחידי לכך שהכל מתחלף כל הזמן הוא הקפאה מוחלטת, עצירת הזמן. האחזות טוטאלית בנקודת זמן אחת, ברגע אחד. גורל גרוע ממוות, כי לפחות לפני המוות היו חיים. היה אפשר להכיר אנשים, ליצור יצירות, לעשות ילדים. לחיות. ועדיין אנחנו בוחרים באפשרות הזאת, נאחזים כמה שרק אפשר – במשהו שעבר כבר, במישהו שעבר כבר, במי שאנו היינו כבר. לוותר על העבר מרגיש לפעמים כמו ויתור על החיים. כאילו אם נשחרר את האחיזה אז אנחנו נותנים למי שהיינו למות – אבל האחיזה מונעת ממי שאנו עכשיו לחיות.

ובכל מקרה זה בלתי אפשרי.

עוד רגע קולנועי, מהסרט "בגינרס", משפט שהושם בפיו של כלב: ידענו שזה לא יצליח, אפילו מלפני שפגשנו אותה.

Fullscreen capture 07012013 233420.bmp

ברור שידענו מראש שזה לא יעבוד. ואפשר למצוא אצל לואי סי.קיי. הרחבה של הרעיון:

מאוד קשה להסתכל על מישהו ולהגיד "אולי משהו נחמד יקרה". אני יודע יותר מדי על החיים בשביל שתהייה לי איזושהי אופטימיות. אפילו אם זה נחמד, זה יוביל לחרא. אני יודע שאם אתה מסתכל על מישהי והיא מסתכלת חזרה הרגע החלטת שמשהו חרא הולך לקרות. אולי יהיו לכם כמה דייטים נחמדים ואז היא לא תתקשר אליך יותר ותרגיש חרא. או שתצאו הרבה זמן ואז היא תשכב עם אחד החברים שלך או אתה עם אחת משלה וזה יהיה חרא. או שתתחתנו וזה לא יעבוד ותתגרשו ותפצלו את החברים והכסף שלכם וזה יהיה נורא. או שתכיר את האדם המושלם, שתאהב אותו עד אין-סוף ואפילו תריבו טוב ותצמחו ביחד ויהיו לכם ילדים ואתם תזדקנו ביחד… ואז היא תמות.

אני זוכר שעוד בלימודים עבדתי על פרויקט תיעודי שהתחיל מרעיון חמוד ולרגע כמעט ונראה היה שהולך לקרות. המסע סביב הרעיון הזה הוביל אותנו לעשרות פגישות מרתקות עם אנשים שונים ומשונים, לכל מיני הצלחות קטנות וללא מעט טעויות, שגם אם לא היינו עושים אותן לא היה יוצא מזה כלום.

"לא יצא מזה כלום". זו בדיחה כבר ביני לבין אחד מחברי, שהיה שותף למסע הזה. הוא פגש את אמא שלי בערב סיום הלימודים שלנו, והציג את עצמו כמי שהיה איתי בנסיון הזה. "לא יצא מזה כלום", הייתה התגובה שלה.

מבחינתי זה הסטיקר לגישה הדיעבדית הנוראית הזאת שמבטלת הכל, או כמו שלואי אומר, הופכת הכל לחרא. כמו שזוגיות מדהימה שנמשכה שנתיים ולא יותר, שבני הזוג נתנו ולמדו וצמחו ביחד, עד שהם צמחו הרחק אחד מהשני, היא כלום. כמו יצירה שאדם עבד עליה שנים ובסוף לא יצאה לאור היא כלום. ואם היצירה כן יצאה לאור והצליחה אפילו, ונשכחה אחרי מאתיים שנה – זה גם כלום? ובני זוג שחיו והקימו משפחה ונפרדו אחרי חמישים שנה כי די – זה הכל היה כלום בעצם?

מי ששופט דברים רק מהסוף שלהם צפוי להתאכזב תמיד. צפוי לקבל רק חרא.

 "הכל צפוי והרשות נתונה". נחזור לבחירה שלנו, לאפשרות הזאת להגיד אוקיי, בסדר.

החלופיות של הכל היא עובדה, אנחנו יודעים אותה. לפעמים אנחנו מתאמצים להפנות ממנה מבט, לשכוח ש"הספל כבר שבור" כמאמרו של המורה אג'אן צ'ה (על כך כתבתי כאן), ואולי גם אפשר לחיות חיים שלמים בלי ששום-דבר ישבר לך, יזכיר לך שהמציאות עובדת אחרת, אבל לרוב עדיף לקבל את הבלתי-נמנע בחיוך מאשר לנסות לברוח ממנו. לפעמים אנחנו מנסים לעצור את הזמן, לאחוז במשהו בכוח, לחנוק אותו. הורגים את ההווה, ואיתו גם את העתיד, למען העבר.

לא יעזור לא לברוח ולא להתבצר. הזמן תמיד ימצא אותנו, תמיד יגיע לבקר. זה צפוי.

ואז נותרת לנו הרשות. האם להתייאש, להתייאש מכך שכל דבר יתפורר, שהכל הבל ורעות רוח – או להגיד בסדר. להבין שדווקא הנצח הנורא הזה, האינסוף הזה שלעומתו הכל בטל וחסר-ערך, הוא אשליה. הנצח הוא זה שאין לו קיום כלל, אפילו לא קיום בן-חלוף. האין-סוף הוא רק אין מנופח.

מה שכן יש, הדבר היחיד שיש, שרק לעומתו דברים נמדדים, הוא הרגע הזה. כל מה שקיים, קיים עכשיו. אם אתה חי למען העכשיו, ולא למען הנצח, אז אתה תמיד במקום של הנחמד, ולא של החרא. ואם אתה מבין שאפילו העכשיו הוא אשליה, שהוא קיים רק לעומת רגעים אחרים, אז בכלל זכית.

אי-אפשר להצליח, ולכן גם לכישלון אין משמעות. התוצאה לא משנה, התוצאה לא קיימת. מה שכן קיים זו העשייה שלנו. אני מניח שיש פה תובנה לגבי הרעיון של קרמה יוגה, לגבי הפרק השלישי של הבהגאוואד גיטה, אבל מי יודע.

אני זוכר מסיבת השקה לרומן הביכורים של ידידה. היא הייתה לחוצה מאוד עם הספר יימכר, מה המבקרים יגידו. אמרתי לה שזה כבר לא משנה, היא כתבה את הספר שלה, היא עשתה את העבודה שלה. כל השאר זה כבר לא בידייה, ולכן לא משנה. אמרתי לה שבעצם אנחנו יותר מספידים את העבודה שלה על הספר מאשר חוגגים את ההוצאה שלו, שמה שהיא צריכה לעשות זה ללכת לכתוב את הספר הבא שלה, היא חייכה ואמרה שהיא כבר התחילה.

בן-אדם יכול לעשות רק כמיטב יכולתו, לא יותר. מתוך מסירות ודיוק וכוונה.

נסיים בעצה מאיש חכם הרבה יותר ממני, מתוך מכתב שכתב קורט וונגוט לתלמידי בית-ספר תיכון. תוך כדי תרגום הבחנתי שהוא משתמש במילה התהוות (becoming), שאומרת במילה אחת את כל מה שניסיתי להגיד ברשימה הזאת, שכבר התארכה יותר מדי. וונגוט:

מה שיש לי להגיד, חוץ מזה, לא יקח הרבה, ולעניין: התנסו בכל אמנות, מוזיקה, שירה, ריקוד, משחק, רישום, ציור, פיסול, שירה, בדיון, מאמרים, עיתונאות, לא משנה כמה טוב או רע, לא למען כסף או תהילה, אלא בשביל לחוות התהוות, לגלות מה יש בתוככם, לגרום לנשמתכם לגדול.

ברצינות! אני מתכוון שתתחילו ממש עכשיו, עשו אמנות ועשו אותה לשארית חייכם. ציירו קריקטורה, או ציור יפה של המורה, ותנו לה אותו. ריקדו הביתה מבית-הספר, שירו במקלחת, ועוד ועוד. עשו פרצוף בפירה שלכם. העמידו פנים שאתם דרקולה.

הנה מטלה להערב, ואני מקווה שהמורה תכשיל אתכם אם לא תעשו אותה: כיתבו שיר בן שש שורות, לא משנה על מה, אבל בחרוזים. זה לא טניס בלי הרשת. עשו אותו טוב כמיטב יכולתכם. אבל אל תספרו לאף-אחד מה אתם עושים. אל תראו אותו או תדקלמו אותו לאף אחד, אפילו לא לחברה או להורים או ללא משנה מי, או למורה. בסדר?

קרעו אותו לעשרים ושתיים חתיכות וזרקו אותן בפחים שונים. אתם תמצאו שכבר זכיתם בגמול אדיר על השיר שלכם. חוויתם התהוות, למדם על מה שבתוככם, וגרמם לנשמתכם לגדול.

אלוהים יברך את כולכם!

קורט וונגוט

*

*

*

רק בלי ליצנות

קראתי אתמול ראיון עם לואי סי קיי שבו, בין השאר, הוא אומר: אתה חייב לאמץ אי-נוחות, זו הדרך היחיה לשים את עצמך במצב שבו אתה יכול ללמוד, והדרך היחידה שבה אתה יכול לשמור על החושים שלך רעננים כשאתה שם.

זה נכון, כמו רוב מה שלואי מלמד אותנו, וזה מאפשר לי לכתוב על משהו שאני רוצה לגעת בו מאז שפתחתי את הבלוג – לענות למה כותרת המשנה של הבלוג הזה היא "רק בלי ליצנות".

המשפט הזה לקוח מסיפור של רבי נחמן מברסלב בשם "מעשה מחכם ותם", בו מסופר על התם כך:

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב? וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

הבלוג החדש הזה, בו אתם קוראים עכשיו, מציב אותי במקום של אי-נוחות. כל דבר שאני כותב מעורר אי-נחת קלה. נראה שלפרסם פרוזה או ביקורת התרגלתי, אפילו לראות תכנים שלי שזכו להפקה ושידור. זה לא קל, ואני לא חושב שיש אדם שמסוגל לקחת את היצירה שלו למקום פומבי בשלוות-נפש מלאה. אפילו אם זה היה אפשרי זה בטח לא היה מרגיש נכון: אם אני אפרסם משהו, אצור משהו, שאני לא קצת אחרד לגורלו כנראה שאין לו משמעות בשבילי. ואם אין לו משמעות בשבילי, אז למה שיהיה לו משמעות בשביל מישהו אחר?

אבל כאן אני מתמודד עם אי-נחת מסוג חדש. הבלוג הזה קיים כבר חודש וחצי ויש בו מספר תכנים מקוריים שלי שאני אפילו גאה בהם – ועדיין לא פרסמתי אותו. להפך אפילו. כל פעם שאני נכנס ורואה שמספר הקוראים נשאר על אפס אני נושם לרווחה. אין לי רצון להתמודד עם מבט. למרות שהבלוג קיים, למרות שאפשר להגיע אליו, למרות שאפילו החבאתי קישור אליו בבלוג הראשי שלי.

למה?

תשובה אחת היא שהבלוג הזה דורש אי נחת. כי הוא דורש ממני "ללמוד דברים חדשים ולשמור על החושים שלי רעננים". דורש ממני להתעסק בדברים פנימיים.

אבל זה לא שונה ממה שאני עושה בכתיבה שלי במקומות אחרים, בפרוזה בתסריטאות ואפילו בביקורת.

תשובה טובה יותר תהייה שמדובר כאן במשהו חדש, שעוד לא עשיתי כזה, שעוד לא הגעתי להתרגלות המסוכנת שכתבתי עליה כבר רשימה כאן בבלוג.

גם.

אבל התשובה הנכונה יותר שאני יכול לחשוב עליה כרגע זה התם הזה שסיפרתי לכם עליו, שהמילים שלו היו כותרת המשנה של הבלוג הזה מהרגע הראשון שפתחתי אותו. "רק בלי ליצנות".

אני מפחד שאנשים יביאו לבלוג הזה את הליצנות שלהם. אולי שאני אביא אותה.

התם לא כזה תם. הוא מנסה לחיות נכון. הוא מכיר בערכו, מכיר בערכו באמת – הוא לא נמדד בהשוואה לאחרים ולא לפי המבט שלהם. ובעיקר התם משתדל לשמור על התום והפשטות, משתדל לשמור על השמחה. הוא יודע שזה בדיוק מה שמביא ללעג בעולם שלנו: והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד. ובעיני הכל היה ללעג.

יש לנו הרבה מילות לעג בחברה שלנו לאנשים שמתאמצים: היפים, הזויים, רוחניים, בטלנים, יפיי-נפש, רומנטיקנים. תמימים.

"אל תהיה כל-כך תמים."

הגישה האוטומטית שלנו היא שכל ההתעסקות הזאת ב"עבודה פנימית" היא חוסר רצון להסתכל למציאות בעיניים. יש הרבה מאוד ציניות כלפי העניין. מה שמצחיק הוא שהפכנו את היוצרות. רק מי שעומד תמים מול המציאות ומקבל את אי-הנחת שבכך יכול להכיר, ללמוד, לחוות, להכיר ולדעת את המציאות, לשרות איתה באינטימיות. ודווקא הציניות, הליצנות הזאת שמבטלת הכל, בלי להבין, בלי לקבל, שנמנעת מכל חוויה חדשה ואי-נחת – שומרת על עצמה מהעולם, הודפת כל דבר חדש החוצה.

הפחד לטעות, לבזבז את הזמן שלנו, לשאול שאלה מטופשת, יכול למנוע מאיתנו לקבל גם דברים נכונים. אנחנו לעולם לא נדע אם משהו נכון או לא נכון, רע או טוב, אם לא נסכים לחוות אותו קודם, להכיר אותו במלואו.

הפחד שנשאל את השאלה או נענה את התשובה הלא נכונה, הפחד שנלך לאיבוד, מושרש כל-כך עמוק בתוכנו שאנחנו מעדיפים לא להרים את היד בכלל, ללכת רק בשבילים המסומנים.

הפחד הזה מוטבע כל-כך עמוק בתוכי שהנסיון כאן לפלס שביל חדש בשביל עצמי משאיר אותי באי-נוחות גדולה. אבל הסכמנו שאי-נחת זה סימן טוב, וכל עוד אנחנו כאן, אז בבקשה – בלי ליצנות.

*

*

*

עצב של מי

היום אתה מגלה שמישהו מת בפייסבוק. פותח ורואה שהחברים שלך שמים שירים שלו, כותבים משהו אישי. איפה זה נגע בהם בחיים, איזה שיר הם אוהבים, כל מיני מפורסמים יותר מספרים על הפגישות איתו, מעשיות משותפות.

ואתה חושב, למה זה העצב שלכם, שלנו. למה במקום להיות שקט הוא מייד הופך לרעש. למה במקום להסתכל פנימה ולהרגיש איך זה מרגיש מייד צריך למצוא שיר, ומילים, ולשתף ולהשתתף.

 .

ואז אתה חושב שאולי אתה לא בסדר, כי אֵבֶל זה רגש קהילתי, משהו שעושים ביחד. וזה יפה וטוב, לא לדבר על זה שחוץ מהביטוי הפנימי של הרגשות מותר גם לתת להם רגש חיצוני. הרי זו בדיוק אמנות, ואתה כביכול מתעסק באמנות.

אבל מה זה אומר שאנחנו ממהרים כל-כך להגיב. לשים שיר עצוב, להדליק סיגריה, להרים כוסית, לספר סיפור. תמיד זה לספר סיפור, לקחת את העצב ולספר ממנו סיפור. אם אתה רוצה לעשות אמנות זה דבר אחד, אבל מה אם אתה רוצה פשוט להרגיש משהו בתור בן-אדם?

.

ואתה באמת מוטרד מזה. אתה מוטרד מזה כי אתה חושב שאנחנו מאבדים את היכולות שלנו להרגיש באמת, להרגיש בתוך האמת, בתוך המציאות, בתוך עצמנו. להרגיש בלי לשתף, בלי לפעול, בלי להגביר. בלי לספר סיפור.

 .

אתה חושב על תאוריה של דוקטור בשם קובי אסף, שטוען שכל פעם שאנחנו מגיבים אנחנו מייצרים השפעה על הגוף. אתה מפחד והכתפיים שלך עולות, תנועות הגנה. וכל פעם שאתה מפחד הכתפיים עולות. ובסוף הן נתקעות שם, ואתה כל הזמן מפחד. אתה מכיר אנשים כאלו. הכתפיים שלהם כל הזמן במגננה והם כל הזמן במגננה.

או אנשים שהמבט והכתפיים שלהם כל הזמן שפופות, והם כל הזמן שפופים. כי הרגש שלנו הוא גם בגוף וגם במחשבה. זה מה שהופך אותו לרגש מלכתחילה.

מי שכל הזמן נותן אגרופים לקיר לא נהייה כועס פחות, הוא נהייה כועס יותר. אבל הכעס שלו מתרחק ממנו, או אולי משתלט עליו – ובכל מקרה מפסיק להיות שלו.

.

אתה חושב על הקטע הזה של לואי סי.קיי שרץ לפני כמה שבועות. שמתחיל מהסבר למה הילדות שלו לא מקבלות פלאפונים ומתגלגל מהר מאוד לכך שאיבדנו את היכולת להיות לבד עם הרגש שלנו. "פשוט להיות עצמך בלי לעשות שום דבר זו היכולת שהפלאפונים לקחו מאיתנו. היכולת פשוט לשבת פה, ככה, זה מה שזה אומר להיות בן-אדם."

פשוט תראו את הקטע. לואי סי.קיי הוא האמן האקסצינליסט של דורנו. אם כבר לקפל את המציאות לסיפור אז לפחות שיהיה מצחיק וחכם.

לואי מדבר שם גם על שיר של ברוס ספרינגסטין, ואיך השיר מעורר אצלו את הרגש. כי זו אמנות, היא מחברת אותנו לעצמנו, היא מתווכת ומתרגמת לנו את הרגש. וזה יפה, וזה למה עושים אמנות.

 .

אבל למה אנחנו צריכים שיתווכו לנו את עצמנו? למה אני צריך שמישהו אחר יתרגם בשביל את הרגש שלי, יחבר אותי אליו?

 .

אז אתה יושב עם הרגש, יושב בשקט ומתבונן. וכשאתה יושב עם עצב אתה תמיד נהייה שמח. כי אם אתה עכשיו עצוב על מישהו זה כי קיבלת ממנו משהו, ואם קיבלת זה אומר שהיה חיבור, והחיבור הזה יפה, אולי הדבר היפה יותר שאנחנו עושים כאן.

עצב כשמסתכלים עליו בשקט תמיד הופך לשמחה. אם אתה מסתכל על הכעס שלך, לא צופר, לא מקלל, רק מסתכל, אתה תמיד צוחק בסוף – כי תמיד הכעס שלנו כל-כך קטן ושטותי שבסוף הוא הופך לבדיחה.

 .

ואתה חושב שכדאי לשבת קצת בשקט עם עצמנו, להרגיש לבד. ואפשר גם להרגיש ביחד, ואפשר גם לעשות אמנות.

.

 (טקסט שכתבתי אחרי מותו של אריק איינשטיין)

*

*

*