קערת האורז של הבודהה

הרשימה הבאה אינה הבהירה ביותר בבלוג, ואם זו הפעם הראשונה שאתם כאן אני ממליץ לקרוא קודם אחת מהאחרות. הטקסט מורכב מכמה שברי מחשבות, וטקסט שכתבתי בפרץ של התנגדות לאחר שמצאתי את עצמי בשיחת העצמה-עצמית מהסוג הרע (אם בכלל יכולה להיות שיחת העצמה-עצמית מסוג טוב).

מסופר על הבודהה שממש לפני שזכה להתעורר הוא זכה למשהו חשוב בהרבה – קערת אורז. הבודהה המסכן, שעזב את חיי הפאר בארמון וניסה יותר מדי ברצינות את דרך ההתנזרות, כמעט והרג את עצמו כאשר התעלף מרוב רעב ותשישות בזמן שרחץ בנהר. רק לאחר שהבין שזו לא הדרך והרשה לעצמו לאכול קערת אורז בחלב מתוק, ולא רק אגוז אחד ביום, היה לו את הכוח לשבת במדיטציה, להלחם נגד כל השדים והתעתועים, לשבור את הכלא של העצמי, ולהתעורר.

"בתקופה מוכת יוגה זו מקבלים בקלות רבה מדי את ההנחה כי "אי-התקשרות" היא לא רק עדיפה מקבלת החיים הארציים בלב שלם, אלא כי האדם המצוי דוחה דרך זו רק משום שקשה היא יותר מדי. לשון אחר, כי יצור-אנוש ממוצע הוא קדוש שנכשל. ספק אם זו אמת. הרבה אנשים באמת ובתמים אינם מתאווים להיות קדושים, וקרוב לוודאי, שכמה מאלו המגיעים או שואפים להגיע למעלת קדושים לא חשו משיכה רבה להיות בני-אדם. אם נבוא להתחקות על הדבר עד שורשו הפסיכולוגי, סבורני שנמצא כי המניע העיקרי ל'אי-התקשרות' הוא החפץ להימלט מצער הקיום, וקודם כול מן האהבה, שהיא, בין שהיא מינית ובין שאינה מינית, עבודה קשה. אך אין צורך לברר כאן אם האידיאל שמעבר לעולם הזה או האידיאל ההומניסטי 'נעלה' יותר. הדבר החשוב הוא, שהם אינם עולים בקנה אחד. יש לבחור בין אלוהים לאדם…"

(ג'ורג' אורוול, מתוך "מדוע אני כותב", צוטט בספר "דממה וחירות ביוגה הקלאסית" מאת יוחנן גרינשפון)

תחום המאבק הולך ומתרחב. לא מספיק שאנחנו צריכים להיות בלחץ תמידי על בריאות גופנית, על קריירה, על משפחה, על מצב הבנק – עכשיו גם האני שלנו בתחרות. ההגשמה העצמית שלנו היא זירת מאבק. האותנטיות שלנו. הקיום שלנו.

"תעשה מה שנכון בשבילך", "תהייה אתה", "האמת שלך" "האמת הפנימית שלך", "תרגיש מה נכון בשבילך"… אני אני אני אני אני אני. ואז אנשי הניו-אייג' גם מדברים על דכאון וחרדה כאילו להם יש את הפתרון בזמן שהם בין המייצגים היותר בנאלים ובוטים של מקור הבעיה.

השיח הקפיטליסטי הצליח לשלוח את זרועות התמנון החלקלקות שלו לנפש האדם, ויצר שם אומללות ומאבק, יצר שם שוק שאפשר לסחור בו: טיפולים פסיכולגיים, תרופות פסיכאטריות, סדנאות עזרה עצמית, קואצ'ינג להגשמה.

הניו-אייג' לסוגיו כאילו יוצא נגד הפסיכולוגיה בטיעון שהפסיכולוגיה עשתה איזושהי רדוקציה למצב האדם ועכשיו הניו-אייג' בא ומשיב אותנו לנפשנו. זה בהחלט אסטרטגיה מדהימה להסתרת האמת, מאוד אמריקאית  – פשוט להגיד ההפך ממה שנכון.

הפסיכולוגיה הייתה במשך שנים, ועודנה, ראש המחנה של הניו-אייג', הפירוק האובססיבי הזה בין אדם וחברה, בין אדם ועולם. פירוק הקיום האנושי, חיתוך הנפש והדבקה תוויות שונות ומשונות לחלקיה: איד, אגו, תת-מודע… לפחות הפסיכולוגיה עוד ניסתה להצדיק את עצמה, עוד טרחה לדמיין את עצמה כמתודה מדעית. הפסיכולוגיה עוד לוקחת על עצמה אחריות טיפולית, אפילו שגם שם נדמה שכבר שכחו ש"קודם כל אל תזיק".

הילדים הממזרים של הפסיכולוגיה, כל המטפלים והמנחים ומובילי השינוי למיניהם, משתוללים ברחובות ואפילו לאתיקה מדעית מנימלית כבר לא טורחים לציית (למרות כל הקוונטים שהם מצמידים לכל דבר). כל אחד היום הוא מומחה מדופלם לעבודת נפש. אפילו לא צריך לקרוא את כתבי הבודהה, לא צריך לעבור בחינות באוניברסיטה, לא צריך כלום בעצם… הסוד הוא שאין שום סוד. רק תדמיין מספיק חזק ואתה שם, הרי הכל תלוי בך, במוח שלך, ביכולת שלך לברוא מציאות. רוצה להיות מומחה – רק תעצום עיניים ותרצה מספיק.

ואם אתה לא מצליח? אם קשיי היום-יום ממשיכים לרדוף אותך וההצלחה שדמיינת לא באמת מופיעה כיד הדמיון הטובה – או אפילו גרוע יותר, מופיעה אבל מתגלה כריקה מתוכן? חבל. כנראה שאתה לא באמת מספיק רוצה, או לא רוצה נכון, או לא מבין את השיטה. כנראה שאתה לא מאמין ב"עצמך" מספיק.

המטרה הסופית של היוגה, של המדיטציה, היא שחרור מהעצמי, לא הנצחת האמונה בו. זה משהו שהרבה לא מבינים, מעדיפים לשכוח. אחת מהשאלות שנשאלות הכי הרבה בקשר לישיבה במדיטציה, בקשר לדרך השחרור שמציע הבודהה היא "אבל רגע, אם אני אשתחרר מכל האחזות, אז מה ישאר?". אלו שאלות ממקום בו קיים בלבול בין אדישות לישוב-נפש, בין האחזות להקשרות, בין מנוס לחופש.

אבל בצדק אנחנו מבלבלים.

אנחנו כל-כך תלויים בסיפורים האלו שרצים לנו בראש, במציאות האלטרנטיבית שאנחנו מדמיינים ומתכננים וזוכרים לעצמנו, שאנחנו לא יודעים מה נהייה בלעדיהם – מה תהייה המציאות הפשוטה כמו שנחווה אותה. אנחנו יודעים שזה המקור לאומללות שלנו, הציפייה הזאת שדברים יהיו אחרת מהדרך היחידה שהם יכולים להיות, ועדיין אנחנו מעדיפים לסבול מאשר לוותר על כל אותם דברים שמגדירים אותנו כעצמנו.

 יש לנו כל-כך הרבה סיפורים על עצמנו, כל-כך הרבה האחזויות. אורוול טועה שהוא לא מבדיל בין הקשרות, שאין איתה שום בעיה והיא החומר ממנו עשו היקום, ואפילו מספקת לנו לא מעט אושר ונחמה, לבין האחזות או הצמדות שבאמת רק גורמת לנו סבל.

ובואו נודה באמת, זה לא שנצליח להשתחרר מהאחזויות שלנו בכל מקרה. אני לפחות עוד לא פגשתי אף-אדם ש"התעורר" בצורה רדיקלית וסופית. כולנו קצת רצים על אוטומט וקצת שמים-לב. קצת מכורים לעשייה, וקצת נזכרים מדי פעם לחזור להוויה. לפעמים רוקדים את ריקוד המכונה ולפעמים זוכרים לקחת נשימה. כל אחד לפי המינון שמתאים לו באותו רגע נתון.

מה שנחמד ביוגה, וגם במדיטציה, או לפחות בדרך בה משווקים אותן במערב, היא שהן גורמות שלווה. כאילו בדרך לשחרור מהעצמי, שיש המייחלים לו ויש החוששים ממנו, אבל בכל מקרה מעטים כל-כך (אם בכלל) זוכים לו, אנחנו מפתחים כמה כלים דיי מוצלחים להיות אנחנו כאן ועכשיו (או יותר מדויק להבין שגם "אנחנו" "כאן" ו-"עכשיו" הם, כמו כל היתר, רק מושגים, המצאות, סיפורים). אולי זו היכולת להנות מהנשימה שלנו, מההבנה הפשוטה שזה החיים ולא שום דבר אחר. אולי זו העובדה שהסיפורים, גם אם לא נפסיקים, הופכים לקול רקע שקל להתעלם ממנו, שמעלה חיוך חומל ומשועשע, כמו זה שעולה על פנינו כשאנו מסתכלים על ילדים או כלבלבים משחקים. אולי זה היכולת להיות עם הדבר עצמו, עם הדברים כמות שהם. לחוות רגש בלי להמציא לו טקסים וסיפורים ופעולות.

יותר מזה, הוויתור על הרעיון של התעוררות סופית ומוחלטת הוא בעצם התנאי להתעוררות בכלל, מאחר ואחרת, כמו שאורוול מנסח זאת, בסך הכל החלפנו תשוקה אנושית בתשוקת קדושים.

ההסתכלות על התודעה, גם אם לא מביאה לשום התעוררות עמוקה, מביאה לתובנות רבות – להתעורריות קטנות ולשחרורים קטנים. אולי לא שבירה והעפה מוחלטת של הגג יחד עם כל הסורגים כמו שמספר הבודהה, אולי לא יציאה מוחלטת מגבולות ומגבלות העצמי – אבל כן מציאה של מרחבים חדשים לנשום בהם, לחיות בהם. היוגה סוטרות עצמן מעלות את האפשרות הזאת במספר מקומות, אבל למטרתנו, ולאור הטקסט שבמרכז הרשימה, אולי יפה לצטט לסיום דווקא את סוטרה 4.25: עבור מי שרואה את ההבדל חדל המאמץ להשיג את הווית העצמי.

*

*

*