הלב והעוגייה

נתקלתי לא מזמן בשירה של רחל "מנגד". השיר הידהד לי סיפור מתוך סיפור של הרבי נחמן על הלב והמעיין. דרך שניהם הייתה לי תחושה שאפשר למצוא מבט חולף מזווית העין על כמיהה, ויחד הם הובילו אותי לאחד המשלים של עוגיפצלת, יצור שכולו כמיהה אחת גדולה. הטקסט הצליח לסיים את עצמו דווקא בביקור אצל הקוסם מארץ עוץ, ספר שעוסק דווקא בכמיהה שאינה במקומה.

ויקיפדיה מספרת שבתנ"ך המילה כמיהה מופיעה רק פעם אחת, בתהילים ס"ג: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ-צייה ועייף בלי-מים". הנפש צמאה הבשר כמה. כבר זה תופס משהו. הפרק המלא מרמז אולי למה שאפשר למצוא גם אצל רחל ורבי נחמן. דוד רדוף במדבר יהודה, והכמיהה והדבקות מגנות עליו. הכמיהה לא מתקיימת כחוסר שיש למלא, כצמא שאפשר להרוות, אלא כיש קיים. הכמיהה לא רק מתקיימת אלא מקיימת, מאפשרת לחצות את המדבר, לנצח את האויבים. הכמיהה היא אור שאפשר ללכת לאורו, אבל לא להגיע אליו.

….

מנגד | רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

עצב נבו. האם באמת מדובר בעצב? הארץ המובטחת קיימת כהבטחה בלבד. שלושה דורות אחרי הברית בין אברהם לאלוהים כבר הייתה התרחקות ראשונה מהארץ המובטחת, גלות שעוד נחזתה כבר ברית עצמה. אבל גם בהמשך תולדות העם היהודי, בהמשך המשחק הזה בין העם לארצו המובטחת, כל פעם באו וכל פעם הלכו, הממלכה נקרעה ונקרעת גם עכשיו, גלות ועוד גלות, בית נבנה ובית נרחב – ושוב אפשר לכמוה, להשבע לא אשכחך. להיות בכמיהה.

והאם לא היה המדבר בכלל הגשמת הגאולה? איפה שיורד מן מן השמיים והאדם לא עוד בזעת אפו אוכל לחם? אולי לא במקרה מבקש משה מפרעה לא את הארץ המובטחת, אלא את לעבוד את אדוניו במדבר.

הלב והמעיין (מתוך מעשה בשבעה מבקשים) | רבי נחמן מברסלב

כי יש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. ולכל דבר יש לו לב, והעולם בכללו יש לו גם כן לב. ולבו של העולם הוא דמות שלמה עם פנים וידיים ורגליים. אולם הציפורניים של הרגל של לב העולם הם יותר נלבבים מאשר לבו של אדם. וההר עם המעיין עומד בקצה אחד של העולם, ולב העולם עומד בקצה אחר. והלב עומד מול המעיין ומשתוקק ומתגעגע תמיד להגיע אל המעיין. וגעגועיו ושתשוקתו של הלב למעיין הם גדולים מאוד, והלב צועק תמיד שרצונו לבוא אל המעיין. וגם המעיין משתוקק אל הלב. וללב זה יש שתי חולשות: אחת, שהשמש מכה אותו ושורפת אותו, כי הוא מתגעגע תמיד ורצה להגיע אל המעיין וחולשה שנייה יש ללב מפני הגעגועים והתשוקה שהלב מתגעגע וחושק תמיד ונפשו כלה למעיין, והוא צועק תמיד שרצונו להגיע למעיין. כי הלב עומד תמיד מול המעיין וזועק: אוי, הוא מתגעגע מאוד מאוד למעיין. אולם כאשר הלב צריך לנוח מעט כדי שיוכל להירגע מעט, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו מוגניה עליו מפני השמש, וזה נח מעט הלב. אבל אפילו אז, כשהוא נח, הוא מביט תמיד אל המעיין ומתגעגע תמיד אל המעיין. אכן, אם הוא מתגעגע כל כך למעיין מפני מה אינו הולך אליו? רק מיד כשהלב רוצה להתקרב אל ההר שהמעיין נמצא עליו, מיד יוצאת נפשו, כי כל חיותו של הלב היא מן המעיין ורק מן המעיין. וכשהוא עומד מול ההר מרחוק, יכול הוא לראות את ראש ההר שהמעיין עליו. מיד כשרצונו להתקרב אל המעיין, מתעלם ראש ההר מעיניו, ואינו יכול לראות את המעיין. וכשאינו רואה את המעיין, יוצאת נפשו. ואם לב זה יכלה, חלילה, ייחרב כל העולם, כי הרי הלב הוא החיות של כל דבר, וכיצד יוכל העולם להתקיים בלא לב? ולכן אין הלב יכול להתקרב למעיין, רק הוא עומד תמיד מול המעיין ומתגעגע וצועק תמיד שרצונו לבוא למעיין.

(מתוך "שישה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב", הרב עדין אבן-ישראל)

הכמיהה כל-כך עזה שהיא מונעת את הגשמתה שלה. הלב, כמו ילד קטן, לא יכול לרגע אחד שהמעיין יעלם מעיניו – ולכן לא יכול לרדת מההר שלו ולעשות את המסע להר השני, לקצהו האחר של העולם, למעיין. האם ההגעה היא העניין או הכמיהה עצמה – שלפי הסיפור חזקה מההגעה עצמה?

ואולי יש רמז חשוב בכך שהלב אינו כמה לציפור, אולי אינו מבחין בה כלל, אך היא זאת שמצלה עליו, שמצילה אותו.

נשאלתי לא מזמן על המושג העברי "אסירות תודה". מעולם לא שמתי לב לכבדות הרבה של המונח הזה – "אסיר תודה". זה גורם לי לחשוב על שלושת החובות מתוך "המתנה" של מרסל מוס – החובה לתת, החובה לקבל, והחובה להחזיר. האם באמת אנחנו אסירים בתוך התודה?

האינטרנט מלמד אותי שהמונח אסיר תודה התגלגל ממונח תנ"כי אחר "אסיר תקווה". יש שיגידו שאנחנו אסירי תקווה במובן חיובי, שאין לנו ברירה אלא שלא להתייאש, ויש שיגידו שהתקווה היא באמת השלשלאות החזקות ביותר, האסון האחרון שיצא מתיבת פנדורה. בכל מקרה קשה שלא לדמיין את הלב הנצור על פסגת ההר שלו, שבוי בכמיהתו.

במהלך העבודה אני מוצא שיר נוסף של רחל:

בְּבוֹא | רחל

וְזֶהוּ? רַק זֶה?
וְאֶל זֶה לָשֵׂאת עֵינַיִם כָּלוֹת,
וְאֶל זֶה שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְשַׁרְבֵּב,
וּבָזֶה לְחַמֵּם אֶת הַלֵּב
בְּצִנַּת לֵילוֹת?
בְּשֶׁל זֶה לְנָאֵץ אֱלֹהִים,
וְלִבְעֹט בְּעֻלּוֹ?
זֶה… וְתוּ לֹא… תּוּ לֹא?

האם זה מה שקורה לכמיהה? זה מה שהיה צפוי ללב אם הוא היה מגיע למעיין? למשה שהיה יורד מהר נבו?

זה? ותו לא?

או שלא מדובר בסיומה הדל של הכמיהה, אלא בהתוודאות אל טיבה האינסופי אשר אינו יכול לבוא אל סיפוקו. "שמה – אין בא", ואם נלך לשיר שלישי של רחל "זמר נוגה", נמצא רחל נוספת שכבר נמצאת בארץ המובטחת, בזרועות אהובה, ועדיין מחכה שיבוא – אבל אלוהים לא נותן לבוא, רק מצווה "לך לך". רחל מחכה לדודה עד אחרון ימיה, גם הרבה האחרי שאהובה סיים לעבוד עבורה במשך שנים רבות שהיו כימים אחדים. והאם הפיכת השנים לימים היא מחווה רומנטית לדרך בה עושה יעקב קפיצת דרך על פני הזמן הרב מרוב כמיהתו לרחל, כפרשנתו של מאיר שלו, או בכלל סמל לחוסר ערכן של השנים, שכל הזמן והעבודה הקשה הפכו ל-"ותו לא", ל-"מעט ורעים היו ימי שני חיי", כמו שמעיד יעקב על עצמו?

לא הצלחתי למצוא וידיאו עבור המשל של עוגיפלת שרציתי לספר, אך הסיפור מתחיל כך: בתוך הצנצנת יש עוגייה, שהיא כמובן משאת נפשו של עוגיפלצת. עוגיפלצת מכניס את ידו לצנצנת ותופס את העוגייה – אך פתח הצנצנת צר, ועוגיפלצת לא יכול להוציא את ידו החוצה בזמן שהוא אוחז בעוגייה. הכמיהה העזה מונעת ממנו לעזוב את העוגייה, אבל רק אם יעזוב אותה יוכל למשוך את ידו החוצה.

האם יוכל עוגיפלצת להרפות לרגע מהעוגייה בכדי להוציא את ידו, ואז למצוא דרך טובה יותר לחלץ את העוגייה? ואם יאכל את העוגייה, האם תשתנה במשהו כמיהתו?

האם יכול הלב להאמין שהמעיין מתקיים גם כאשר אינו רואה אותו, לרדת מההר ולחצות את הדרך הארוכה מקצהו האחד של העולם לקצהו השני? ומה יעשה כאשר יגיע לשם, כאשר יתאחד עם מושא כמיהתו?

השתובה אצל נחמן אולי אינה ברורה מאליה, אך לדעתי נרמזת מתוך הסיפור המלא של המבקשים – אם יתאחדו הלב והמעיין יגיע קצו של הזמן משחק המחבואים הגדול בין האדם לאלוהיו, שנעלם בעולם שבא, יסתיים.

ולגבי עוגיפלצת אפשר לדעת מה התשובה לשאלה השנייה. בחיפושיי אחר משל הצנצנת מצאתי וידיאו המציג משל אחר של עוגיפלצת בנושא כמיהה ומימוש. עוגיפלצת נאלץ להתמודד עם קיומה של עוגייה אחת בלבד. לאכול או לא לאכול – זאת השאלה. רגע המימוש חולף כה מהר, בקושי מתקיים, לעומת הכמיהה הנצחית, הכמיהה לעוגייה.

ופתאום אני נזכר ב"קוסם מארץ עוץ", על הרובד האירוני שלו, שמספק זווית אחרת לעניין הכמיהה. הכמיהה של חבריה של דורותי למסע, הכמיהה למה שיש להם בכל מקרה, למה שאי-אפשר לתת להם (על איש הפח כתבתי במקום אחר). כמיהה שבסופו של דבר מתממשת דרך בדיות, דרך הסמלים החלולים של הקוסם השרלטן. תמיד היה לחברים את מה שהם חיפשו, שכל ולב ואומץ, אבל הם לא האמינו בזה – וברגע שהם האמינו שיש בהם את מושא כמיהתם, באותו הרגע גם תם המסע.

ודורותי, הסיבה לכל זה, רוצה רק לחזור למקום שאף-אחד בעולם לא מצליח להבין למה לה לחזור אליו, לבית שאין בו מקום לא לצחוק ולא לשמחה. כמיהה סתומה ולא ברורה, שמתורצת רק במשפט בעל כפל המשמעות "אין מקום כמו הבית" ("there is no place like home"). אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, ובמקום לצלול לעומק שמציעה האודיסאה של דורותי, אני אסתפק בציטוט אחד לסיום:

הדחליל הקשיב בתשומת-לב, ואמר, "אני לא מבין למה שתרצי לעזוב את הארץ היפה הזאת ולחזור למקום היבש האפור שאת קוראת לו קנזס".

"זה כי אין לך שום שכל", ענתה הילדה. "לא משנה כמה משמימים ואפורים הבתים שלנו, אנחנו אנשי בשר ודם מעדיפים לחיות בהם מאשר בכל ארץ אחרת, לא משנה כמה יפה. אין מקום כמו הבית."

הדחליל נאנח.

"ברור שאיני יכול להבין זאת," הוא אמר. "אם הראש שלכם היה מלא בקש, כמו שלי, כנראה כולכם הייתם חיים במקומות נפלאים, ואז בקנזס לא היו אנשים כלל. קנזס ברת-מזל מאוד על שיש לכם שכל".

נ.ב.

monkey+reaching+for+the+moon(ציור של Ohara Koson)

הקוף נכסף אל הירח שבמים
עד יום מותו הוא לא יוותר
לו אך הרפה מן הענף
וזרח כל העולם בטוהר מסנוור
(הקואין)

 

*

*

*

רק בלי ליצנות

קראתי אתמול ראיון עם לואי סי קיי שבו, בין השאר, הוא אומר: אתה חייב לאמץ אי-נוחות, זו הדרך היחיה לשים את עצמך במצב שבו אתה יכול ללמוד, והדרך היחידה שבה אתה יכול לשמור על החושים שלך רעננים כשאתה שם.

זה נכון, כמו רוב מה שלואי מלמד אותנו, וזה מאפשר לי לכתוב על משהו שאני רוצה לגעת בו מאז שפתחתי את הבלוג – לענות למה כותרת המשנה של הבלוג הזה היא "רק בלי ליצנות".

המשפט הזה לקוח מסיפור של רבי נחמן מברסלב בשם "מעשה מחכם ותם", בו מסופר על התם כך:

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. ואצל העולם היה ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב? וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.

הבלוג החדש הזה, בו אתם קוראים עכשיו, מציב אותי במקום של אי-נוחות. כל דבר שאני כותב מעורר אי-נחת קלה. נראה שלפרסם פרוזה או ביקורת התרגלתי, אפילו לראות תכנים שלי שזכו להפקה ושידור. זה לא קל, ואני לא חושב שיש אדם שמסוגל לקחת את היצירה שלו למקום פומבי בשלוות-נפש מלאה. אפילו אם זה היה אפשרי זה בטח לא היה מרגיש נכון: אם אני אפרסם משהו, אצור משהו, שאני לא קצת אחרד לגורלו כנראה שאין לו משמעות בשבילי. ואם אין לו משמעות בשבילי, אז למה שיהיה לו משמעות בשביל מישהו אחר?

אבל כאן אני מתמודד עם אי-נחת מסוג חדש. הבלוג הזה קיים כבר חודש וחצי ויש בו מספר תכנים מקוריים שלי שאני אפילו גאה בהם – ועדיין לא פרסמתי אותו. להפך אפילו. כל פעם שאני נכנס ורואה שמספר הקוראים נשאר על אפס אני נושם לרווחה. אין לי רצון להתמודד עם מבט. למרות שהבלוג קיים, למרות שאפשר להגיע אליו, למרות שאפילו החבאתי קישור אליו בבלוג הראשי שלי.

למה?

תשובה אחת היא שהבלוג הזה דורש אי נחת. כי הוא דורש ממני "ללמוד דברים חדשים ולשמור על החושים שלי רעננים". דורש ממני להתעסק בדברים פנימיים.

אבל זה לא שונה ממה שאני עושה בכתיבה שלי במקומות אחרים, בפרוזה בתסריטאות ואפילו בביקורת.

תשובה טובה יותר תהייה שמדובר כאן במשהו חדש, שעוד לא עשיתי כזה, שעוד לא הגעתי להתרגלות המסוכנת שכתבתי עליה כבר רשימה כאן בבלוג.

גם.

אבל התשובה הנכונה יותר שאני יכול לחשוב עליה כרגע זה התם הזה שסיפרתי לכם עליו, שהמילים שלו היו כותרת המשנה של הבלוג הזה מהרגע הראשון שפתחתי אותו. "רק בלי ליצנות".

אני מפחד שאנשים יביאו לבלוג הזה את הליצנות שלהם. אולי שאני אביא אותה.

התם לא כזה תם. הוא מנסה לחיות נכון. הוא מכיר בערכו, מכיר בערכו באמת – הוא לא נמדד בהשוואה לאחרים ולא לפי המבט שלהם. ובעיקר התם משתדל לשמור על התום והפשטות, משתדל לשמור על השמחה. הוא יודע שזה בדיוק מה שמביא ללעג בעולם שלנו: והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד. ובעיני הכל היה ללעג.

יש לנו הרבה מילות לעג בחברה שלנו לאנשים שמתאמצים: היפים, הזויים, רוחניים, בטלנים, יפיי-נפש, רומנטיקנים. תמימים.

"אל תהיה כל-כך תמים."

הגישה האוטומטית שלנו היא שכל ההתעסקות הזאת ב"עבודה פנימית" היא חוסר רצון להסתכל למציאות בעיניים. יש הרבה מאוד ציניות כלפי העניין. מה שמצחיק הוא שהפכנו את היוצרות. רק מי שעומד תמים מול המציאות ומקבל את אי-הנחת שבכך יכול להכיר, ללמוד, לחוות, להכיר ולדעת את המציאות, לשרות איתה באינטימיות. ודווקא הציניות, הליצנות הזאת שמבטלת הכל, בלי להבין, בלי לקבל, שנמנעת מכל חוויה חדשה ואי-נחת – שומרת על עצמה מהעולם, הודפת כל דבר חדש החוצה.

הפחד לטעות, לבזבז את הזמן שלנו, לשאול שאלה מטופשת, יכול למנוע מאיתנו לקבל גם דברים נכונים. אנחנו לעולם לא נדע אם משהו נכון או לא נכון, רע או טוב, אם לא נסכים לחוות אותו קודם, להכיר אותו במלואו.

הפחד שנשאל את השאלה או נענה את התשובה הלא נכונה, הפחד שנלך לאיבוד, מושרש כל-כך עמוק בתוכנו שאנחנו מעדיפים לא להרים את היד בכלל, ללכת רק בשבילים המסומנים.

הפחד הזה מוטבע כל-כך עמוק בתוכי שהנסיון כאן לפלס שביל חדש בשביל עצמי משאיר אותי באי-נוחות גדולה. אבל הסכמנו שאי-נחת זה סימן טוב, וכל עוד אנחנו כאן, אז בבקשה – בלי ליצנות.

*

*

*