לרוקן את הריקות

(מצאתי את המסמך הארוך מדי הזה, שיצרתי בשנת 2016, ולמיטב זכרוני לא פרסמתי בשום מקום. נדמה לי שמסמך זה מסמן שיא מסויים בתרגול הרוחני שלי, ותחילת מסע אולי יותר נפשי, אם אני מבין את המונחים רוח ונפש בכלל. אי-אז הגעתי הכי רחוק שהגות מילולית יכולה להביא אותי, ונדמה שבמסמך הזה כמו ניסיתי לאסוף ולשים את על הדף את כל מה שאני יודע. "יודע". יש פה הרבה חכמה (בעיקר בודהיסטית), ולמרות שעברו ארבע שנים מאז, אין לי כל-כך "חכמה" חדשה להוסיף. אם כבר, למרות שלמדתי מאז קצת לדבר חכמה גם בשפת התרבות היהודית, רק החסרתי חכמה למרבה השמחה.
אני כן מכיר יותר מקרוב את את אי-הודאות ואת הההתעלות – לא מחיי היום-יום, אלא אל חיי היום-יום. לשבת עם פחד כאילו כרית המדיטציה היא רפסודה שנסחפת ללב-ים. לשבת בתרגול שהוא פשוט ותמים כמו הסירה הריקה שמסופר עליה כאן, וחמקמק וקל וצבעוני כמו בועת סבון. על כל אלו למיטב ידיעתי לא כתבתי, לא תפסתי שום דבר מזה במילים, ואולי לעולם לא אתפוס. אולי גם למדתי יותר את המשמעות של תורה שבעל-פה, של לדבר כל פעם מחדש ומאפס את אותו הדבר, בלי פיגומים של הוגים אחרים ומחשבות אחרות. אני מסתכל כאן בבלוג ורואה שהמעט שכתבתי מאז 2016 יותר פיוטי, יותר מחפש את הרווח שבין הדברים. "מילים שרק יהוו קו מתאר לשפה", כמו שמבקשת אתי הילסום. אולי יהיה נחמד לחזור לזה. לזרוק מדי פעם רשת, בתקווה לתפוס כלום.)

אפשר לדבר על כך שאין דבר קבוע בעולם.

אם נשנה את הפרספקטיבה לאחת שרואה באלפי שנים רגע חולף, אז נראה שיצורים חיים וצמחים הם לא יותר מאבק שחולף על פני האדמה. נראה את האבן נוזלת לנגד עינינו, נשחקת ונעלמת לחול, שאף הוא ישחק ינזל ויעלם. מהצד השני אם נבחן את האבן תחת מיקרוסקופ חזק נראה חלקיקים שמגיבים עם חלקיקים בתנועה מתמדת. ומה הופך את האבן לאבן אם לא תפיסתנו אותה כאבן? ללא התודעה המבחינה היא הייתה נותרת שלמה יחד עם ההוויה כולה ולא נפרדת ממנה.

בעצם אין בעולם שמות עצם. רק פעלים (ורק בבניין התפעל). 

“לפני שאמר מילה הצביע אג'אן צ'ה על הכוס שלצידו, "רואים את הכוס הזאת", הוא שאל. "אני אוהב את הכוס הזאת. היא מחזיקה מים בפשטות. כשהשמש זורחת עליה היא מחזיר את האור ביופי. כשאני נוקש עליה היא מצלצלת בנעימים. אך עבורי הכוס הזאת כבר שבורה. כשהרוח תהפוך אותה, או כשהמפרק שלי יפיל אותה מהמדף, היא תיפול לרצפה ותתרסק, אני אגיד "כמובן". כשאני מבין שהכוס כבר שבורה אני יכול להנות ממנה בשלמותה".

אלו דרכי מחשבה על הטבע החולף של כל הדברים, על כך שאין בעולם דבר קבוע ומתמיד. אלו מילים, רעיונות, מחשבות.

כשהייתי בן ארבע ילדה בגן זרקה אבן גדולה על הראש שלי. היא רצתה לבדוק מה יקרה. הגננת לקחה אותי לקופת החולים ושם אח חבש את הפצע. זכיתי באחת משלוש הצלקות שיש לי על המצח באירוע הזה. הדבר הזכור לי מכל מאותו אירוע הוא ההפתעה שיש אח, ולא רק אחיות.

אפשר לדבר על כך שאין דבר לעצמו בעולם.

טיכ נאט האן כתב, ואני עושה פרפראזה גסה, איך אפשר לראות בדף נייר את חוטב העצים, והעץ, ואת חנות הספרים והמשאית והנהג, את בית הדפוס, את העורכת וכל אבותיה לאורך כל הימים. איך בדף הנייר אפשר לראות את מערכת השמש כולה וכל קורותיו של כדור הארץ. אם נראה בחפץ כלשהו את כל שרשרת האירועים שהובילה לקיומו ברגע הזה ובמקום הזה, נראה את העולם כולו.

בצורה זו כל חפץ הוא מונדה לעולם כולו, מכיל אותו ותלוי בו לחלוטין.

אף עצם אינו קיים בפני עצמו. ואפילו אנחנו לא עצמנו.

לא בחרנו לבוא לעולם, לא בחרנו את התורשה והסביבה שקיבלנו, האירועים והנסיבות שעיצבו אותנו, ואת אותו רצון חופשי שאנחנו מדמיינים לעצמנו. לא בחרנו את השפה שמגבילה את מחשבתנו, את הדברים שהוטבעו בנו כ"מותר ואסור" ואפילו את מה שאנחנו חושבים ומה שאנחנו אפילו יודעים איך לחשוב.

אנחנו פועלים בתוך עולם של נסיבות, של תהליכים שהחלו לפניני שעלינו לבמה. הבחירות שנדמה לנו שניצבות לפנינו מוגבלות מראש, וגם היכולת שלנו לבחור ביניהן אינה באמת חופשית, אלא נקבעת על–ידי "מי שאנחנו", כלומר על–ידי סך האירועים והחוויות שהביאנו לרגע זה.

מחקרים מדעיים בנוירולוגיה ובקוגניציה, מראים איך הבחירות שלנו משתנות על–סמך מילים שהשמיעו לנו קודם, על סמך הטמפרטורה בחדר. הם מראים איך אפשר לראות שבחירה נעשתה במוח לפני שהאדם מודע לכך שהבחירה נעשתה, לפני שהוא טוען שהוא עשה את הבחירה.

ומעבר לכך שמדובר במושג מוטעה וריק, הוא גם רק מייצר כאב. הדבר היחידי שמייצרים רעיונות ה"רצון החופשי" וה"בחירה החופשית" הם סבל, כעס, אשמה.

מצטטים הרבה, ובגרסאות שונות, את סיפורו של צ’ואנג טסה על הסירה הריקה. אדם שט בסירה בנהר ורואה סירה מגיעה מולו, הוא צועק שיזוזו מדרכו, שיזהרו, וכאשר הסירה מתנגשת בסירתו הוא בכלל עומד להתפוצץ, עד שהוא מבחין שהסירה מולו ריקה.

יש כל–כך הרבה במשל הזה, ועוד נחזור אליו בהמשך. אבל כרגע שווה רק  לחשוב היכן הוא מתקיים. איפה הסירה? ברצף הסמלים השחור? בחינוך שמזהה את המילה סירה עם העצם סירה? בתודעה שלי הכותבת? בתודעה שלכם הקוראת? או אולי ברצף של תודעות, מזאת של גו'אנג דזה ודרך אלף התודעות שהעבירו את אותה סירה דרכי עד שהגיעה אליכם? בסירה הראשונה בה שט האדם הראשון?

האם אותו דף נייר של טיכ נאט האן בכלל קיים בנפרד מההוויה כולה, לולא המחשבה שלנו שתפריד אותו מכל היתר?

האם אנחנו יכולים לבחור לא לראות בדף נייר דף נייר? לקרוא או לשמוע את המילה סירה ולא לחשוב סירה? מהי אבן ללא תודעתנו שתייצר את האבן?

יש שמות עצם בעולם, אבל אין עצמים.

אלו דרכי מחשבה על עצם לעצמו, על העצמי, על הרצון החופשי, על כך שמדובר באשליה, במושג מוטעה ומכאיב. אלו מילים, רעיונות, מחשבות.

כשהייתי בן ארבע ילדה בגן זרקה אבן גדולה על הראש שלי. היא רצתה לבדוק מה יקרה. הגננת לקחה אותי לקופת החולים ושם אח חבש את הפצע. אחת משלוש הצלקות שיש לי על המצח נולדה באירוע הזה, ולא תעלם לעולם. הדבר הזכור לי מכל מאותו אירוע הוא ההפתעה שיש אח, ולא רק אחות.

אפשר לדבר על כך שהכל מוביל לסבל.

הבודהה מלמד איך העין פוגשת בדבר. מהפגישה נוצרת תודעת–עין. מתודעת העין נוצר מגע. מהמגע נולדת תחושה. מהתחושה נוצרת תשוקה (משיכה או דחייה), והתשוקה מובילה לסבל.

ואותו דבר לאוזן וצליל, אף וריח, לשון וטעם, גוף ומגע, ותודעה ואוביקטי התודעה שמייצרים מודעות.

"ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה–הוא לעיניים"… וההמשך ידוע.

או הציטוט של הרוקי מורוקמי, שכאות לאיכותו כבר מיוחס לבודהה: הכאב בלתי נמנע, הסבל אופציונלי.

זו הגדרה תמציתית ויפה למה שהבודהה מכנה "החץ השני". החץ הראשון, הכאב, החוסר, תמיד יגיע. השאלה היא אם נדקור את עצמנו גם בחץ השני: אכזבה, אשמה, בושה, הנסיון האובסיבי לתקן ולכפות את רצוננו על המציאות, לתקן את העבר.

החץ השני מופיע לא רק אחרי כאב אלא גם אחרי עונג, זו אולי המציאות הקשה יותר. ההאחזות, הפחד לאבד, הנסיון האובססיבי לשמר את הקיים ולכפות את רצוננו על המציאות.

כשהייתי בן ארבע ילדה בגן זרקה אבן גדולה על הראש שלי. היא רצתה לבדוק מה יקרה. הגננת לקחה אותי לקופת החולים ושם אח חבש את הפצע. אחת משלוש הצלקות שיש לי על המצח נולדה באירוע הזה, ולא תעלם לעולם. הדבר הזכור לי מכל מאותו אירוע הוא ההפתעה שיש אח, ולא רק אחות.

יש איזה ניתוק בין הפילוסופיה שאנו שומעים, גם כאשר היא נשמעת אמיתית ורלוונטית, לעובדת חיינו. האמת לא פוגשת את המציאות, מול הקונקרטי, היומיומי, המטפיזקה פשוט לא מספיקה.

נדיר שהתפלספות משכנעת מישהו. אולי רק מסמנת כיוון, כמו לקרוא על מדינה לפני שמבקרים בה. אך לא "נדע" מה "באמת" יש בה אלא אם כן נבקר בה, וייתכן שאחרי שנחזור תהפוך המדינה שבזיכרון לעוד משהו שאנו "יודעים עליו" ולא יותר. איזה אינטימיות, איזו "ידיעה" במובן התנ"כי, לא יכול להתקיים מחוץ לחוויה.

לפעמים המילים הופכות מייד לחוויה אצלנו. לשמוע על הסבל מעלה חוויה נוכחת של מיני חצים שניים מהביוגרפיה הפרטית שלנו. כל מיני דרמות ואובססיות שעוד רודפות אותנו, או שהיום נראות מגוחכות לחלוטין. אבל לא רק מול פרספקטיבה על העבר אנחנו רואים את זה. גם ברגע הנוכחי, איך כאב קטן לשלוח אותנו להפלגה מוגזמת על מחלות ואסונות אפשריים. איך חשש מאיזה אפשרות דמיונית לכישלון או סבל עתידי, שגם אם יקרה לאו דווקא ישנה דבר, הופכת לסבל אמיתי בהווה, שמשנה המון.

אז לפעמים החוויה היא במלים עצמן, אבל לפעמים הן רק מבלבלות. נגיד הדיבור על העצמי והרצון החופשי. אל מי הבודהה מדבר אם לא אל כל מיני עצמיים עצמאיים שסביבו? ואיך הוא מבקש מהם לבחור וללכת בדרך, להזין ולפרנס את המטיב ולזנוח את המזיק, אם אין בחירה חופשית?

לפעמים אנחנו צריכים להתעמק יותר. ניתן לראות שהרצון החופשי הוא אשליה, אבל זה דורש שקט גבוה יותר, חדות ועדינות גבוהות יותר בשביל לגלות שהקול שמדבר בראשנו, שאומר "עכשיו תקום ותלך לאכול ארוחת בוקר, ותשטוף מלפפון ועגבנייה ותעשה מהם סלט" הוא קול שמגיע אחרי שההחלטה כבר נעשתה. לא צריך מכשיר ניורולוגי מסובך בשביל לראות את זה, מספיק לשבת בשקט מספיק זמן ולהסתכל על טבעה של המחשבה. לראות שהמילים האלו, הן כמו הקצף על הגל שמופיע רגע לפני שהוא נשבר על החוף. המילים הן לא המחשבה, אלא רק סופה. הגל עושה את דרכו ממעמקי האוקינוס, והשבירה והקצף והרעש והדרמה הם העיקר והשיא רק מהפרספקטיבה של החוף או של הקצף, לא של הגל ולא של האוקינוס. ואותו "קול הרצון", אם שמים אליו לב, מתגלה רק כקריין, שעוקב אחרי דברים שכבר קרו אבל מדבר עליהם בזמן הווה, ולפעמים אפילו בציווי, כאילו הוא גורם למה שקורה לקרות.

אולי אפילו לא צריך לשבת זמן רב בשקט בשביל לחוות את זה. אולי מספיק לרצות לעשות עכשיו פעולה פשוטה. נגיד להפסיק לקרוא. לעצום עיניים לרגע.

הפסקתם לקרוא? עצמתם עיניים? ומי אמר לכם לפקוח אותן?

מה קרה קודם, עצימת העיניים או המחשבה "בוא נעצום עיניים". איפה מתרחשת ההחלטה? איפה מתרחשת מחשבה?

יש את הבדיחה על הנמלה שיושבת על ראשו של הפיל ומביטה לאחור. "תראה כמה אבק אנחנו מרימים", היא אומרת, והיא לאו דווקא טועה. "קול הרצון" שלנו לא שונה מאוד מאותה נמלה.

או אם תרצו אפשר גם לחשוב על דמותו של המלך מהנסיך הקטן, שבטוח שהוא מצווה על הכל ועל כולם. אך בסופו של דבר מודה שהוא פשוט צריך לדרוש את מה שגם ככה קורה, ואם לא קורה מה שהוא דורש הוא מתקן את דרישתו. יש שם אמת גדולה. וגם הרברבן שבטוח שהוא מרכז העניינים, הגאוגרף שמדמיין שידיעותיו חולשות על עולם ומלואו, איש העסקים שמדמיין בעלות על כוכבי השמיים רק מעצם כך שהוא מונה אותם. וכמובן הטרגיות העדינה יותר של השיכור הנעול במעגלי החרפה העצמית, ומדליק הפנסים, שדבק בנאמנות במשימה גם אחרי שאיבדה את משמעותה.

אפשר להוסיף התנגדות נוספת לרצון החופשי מטעם ה"קריאה". ברגע שנאמר לכם להפסיק לקרוא או להזיז את היד, כבר אז הרצון שלכם הצטמצמם והתגבש סביב הקריאה. העצמי התכווץ סביב הברירה "להגיב בחיוב או בשלילה" שמאחורי שניהם מסתתרת האין–ברירה "להגיב". אבל אלו רק מילים נוספות, אלא אם כן אפשר לחוות אותם, כמו בדוגמתו הקלאסית של אלתוסר (כאן), בו שוטר צועק ברחוב (או מציל בים, אם רוצים הקשר שמשי יותר) "היי אתה!" והאדם יודע שמדובר בו, האדם נוצר מהקריאה, ומאין הברירה שלו להגיב אליה בהסתובבות לאחור או התעלמות.

אפשר לבחון את זה בפשטות. הרימו את זרת ימין. האם נקפתם או לא נקפתם אצבע מרצונכם החופשי? מה קדם למה, הרצון או הפעולה. עכשיו אל תנקפו אצבע. האם היה אי–רצון לפני האי–פעולה? האם המושגים האלו בכלל אפשריים?

אני נזכר בסצינה מ"להרוג את ביל" בה אומה תורמן שוכבת בטנדר ומצווה על בהונה לנוע. אני יכול לצוות על בהוני לנוע כמה שארצה, היא תזוז רק כשהיא תרצה. אין שום קשר בין המחשבות והדיבורים לפעולה.

אין שום קשר בין המחשבות והדיבורים לפעולה. האם אנחנו מוכנים לקבל עובדה זאת?

האם נהייה מוכנים לקבל את "עצמנו" כלא יותר מקריינים שמלווים את הגוף הזה ומתארים מה שהוא עושה, חווה, חושב, מרגיש? כנראה שלא.

אחרת לא הייתי כותב, לא הייתם קוראים. החוויה היומיומית מסרבת גם לעדויות ממקור ראשון.

אפשר גם לחוות את העצמי כפועל ולא כשם עצם, כדבר שבא והולך. מאוד קל לראות את זה כשאנו מטיילים לבדנו. ללא עדים, ללא אחרים שידרשו מאיתנו להיות עצמנו, העצמי כמעט ונשכח. ואם נשמע מולנו חבורת מטיילים שמתקרבת מייד נחדל מלשיר לעצמנו, ואולי נזקוף את גבנו וניישר את התרמיל, נרצה "להיות מישהו" עבורם. או שאולי נשמע רחש בין השיחים, ואפשרות של סכנה תחלוף בגופנו וכל העצמי יתגבש סביב הצורך להגן על הגוף הזה ועל כל המחשבות והרגשות והידיעות שלו – על עצמנו.

האם שניהם אותו העצמי? האם העצמי החברתי והעצמי ההשרדותי הם זהים? האם הפחד שאנו חשים בטרם נעלה על במה, הפחד של אור הזרקורים, הוא אותו הפחד שנחוש במצבי קרבה למוות? האם אצל הטובע, שחושש לחייו אך מתבייש לנופף ולצעוק לעזרה מתוך המבוכה על–כך שנקלע לכזה עסק ביש, יש קרב בין שני עצמיים שונים שכל אחד מגונן על עצמו? או אולי יש כאן עימות בין שתי תשוקות ושתי האחזויות – התשוקה להתקיים (לחיות) לעומת התשוקה לא להתקיים (בעיני האחר)?

ישנו סיפור על אדם פשוט, ללא אספרציות מיסטיות או רוחניות או דתיות, שהתבודד ביער במשך קרוב לשלושים שנה, וכך הוא עונה כששואל אותו העיתונאי אם חשב על חייו, על המצב האנושי: "אכן בחנתי את עצמי. הבדידות הגבירה את התפיסה שלי. אבל כאן הדבר הטריקי – כשהפעלתי את התפיסה המוגברת שלי לעצמי, איבדתי את הזהות שלי. ללא קהל, ללא איש להופיע עבורו, פשוט הייתי שם. לא היה שום צורך להגדיר את עצמי; הפכתי עצמי ללא רלוונטי. הירח היה מחוג הדקות, העונות מחוג השעות. אפילו לא היה לי שם. מעולם לא חשבתי בודד. בצורה רומנטית: הייתי חופשי".

אפשר לדמיין שהעולם קיים רק לרגע אחד, לרגע הזה. שהעולם כולו נברא עכשיו, או לחליפין שרק אני, קפצתי כמו שאני, לבוש ומבוגר ובעל ידיעה, לתוך הקיום. שנולדתי עם כל זכרונותיי וצלקותיי ברגע הזה, כמו אתנה שקפצה מראשו של זאוס. הדימוי נותן חופש עצום. העבר הוא לא משהו שחקוק באבן אלא רק ברקמות מוחי. אני מוצא את עצמי "תמיד כבר" בתוך הקיום. בתוך התנועה שאני נמצא בה, כאן בהווה עם כוונה לעתיד שקיים רק בהתכוונותי אליו. אני יכול לקום ברגע זה ולא לסיים את המשפט שאני כותב? כבר עכשיו אני אינני האדם שהתחיל אותו. התפיסה הזו, שעוקרת אותנו מהרצף, שמאפשרת לנו להיות "תמיד כבר לקראת", לראות את עצמנו כהוויה מתהווה שכזאת, בריאה חוזרת ונשנית ומתמשכת, רגע שצץ מהריק וכבר ישוב אליו, אך בדרך פלא יברא מתוכו את הרגע הבא. העולם הבא. כמו ציור בודד בסרט הנפשה. האם תפיסה זו מועילה יותר, ריקה פחות, מכל תפיסה אחרת של המציאות?

לרוב קושרים בדיבור הבודהיסטי בין החלופיות לסבל, ואפילו יש דרשות של הבודהה על כך, ואם אינני טועה גואנקה נשען על תפיסה זו בכבדות. העובדה שכל דבר שנאחז בו ילקח מאיתנו, שכל כוס היא כבר שבורה. המחשבה שאם נראה נוכחה את החלופיות נראה נוכחה גם את הסבל.

אני לא מסכים. לדעתי הסיבה שבמסורת דנים בנפרד בחלופיות, באי–עצמיות, ובסבל, היא כי מדובר בדברים שונים ונפרדים.

הרבה פעמים החלופיות היא מקור להנאה, לסופו של סבל. לכל דבר טוב יש סוף, אבל גם לכל רע יש סוף. בחדש יש לא פחות נחמה מאשר בישן. ובהחלט יש מצבים בהם ההתמדיות של הדברים, החוסר–שינוי שלהם, היא גורם הסבל.

מקורות הסבל הם אחרים, וחשוב לשים על כך את האצבע. מקור אחד של הסבל, ולא היסודי ביותר, הוא בצמא, כמו שמלמד הבודהה באמת השנייה. הצמא שבתשוקה לנעים ובדחייה מהמכאיב. הרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם, או ישארו מה שהם. הדחייה מכך שדברים יהיו אחרת ממה שהם, או ישארו מה שהם. וביסוד שתיהן – הבלבול.

הבלבול שבו אנו מדמיינים שיכול להיות משהו אחר ממה שקורה. בשביל משיכה ודחייה אנחנו חייבים ליצור עולם דמיוני שונה מהעולם הקיים, אליו נוכל להשוות, אליו נוכל לשאוף או ממנו נרצה להתרחק.

בלבול אחד הוא לדמיין שאנחנו רואים נחש, ולהבהל, כשבעצם מה שאנחנו רואים זה רק מקל. קל לנו להרפה מהבלבול הזה ולהמשיך הלאה. טעות שנייה היא להמשיך ולפחד מהנחש גם אחרי שהבנו שהייתה טעות, או אחרי שכבר התרחקנו מהנחש האמיתי. "החותם של הנחש חזק מהנחש".

ישנו משל מפורסם על כך, בו נזיר בודהיסטי ותלמיד מגיעים לנהר ורואים עלמה שניסתה לחצות ונתקעה באמצע הדרך והזרם עומד לסחוף אותו. ללא היסוס המורה נכנס פנימה, מעמיס אותה על גבו וחוצה איתה לצד השני. המורה והתלמיד ממשיכים בדרכם, אך המורה שם לב שמצב רוחו של התלמיד השתנה. הוא עוצר ושואל אותו במה העניין. התלמיד אומר שהוא לא מבין איך הנזיר נגע באישה – נדר שהוא תבע מתלמידו לציית לו באדיקות. המורה צוחק ואומר "אני הנחתי אותה על הגדה, אך אתה, למרות שלא נגעת בה, עדיין סוחב אותה על גבך".

דוגמה שנייה, קרובה בתפאורה שלה, ניתנת מדבריו של הבודהה, כשהוא מספר לתלמידיו על אדם שמגיע לנהר שוצף. האם בונה רפסודה וחוצה את הנהר. בהגיעו לגדה השנייה הוא לא מסוגל לוותר על הרפסודה שעזרה לו כל–כך וממשיך איתה בדרך.

הבודהה משתמש בדוגמה להראות שיגיע מצב בו גם הלימוד כבר יכול להזנח, שגם הוא לא יותר מחותם מיותר בתודעה. שהנדר לא לגעת באישה, או בכלל המחשבה "אישה", יכולים להזנח. ואכן יש קשר בין הדוגמאות – כי כאשר אדם מתייצב בתוך עצמו הוא יכול לעמוד מול האישה, או מול הנחש, ולא "לאבד את עצמו", בעוד שלרוב מספיק רמז של מחשבה, מספיק מבט חולף בזווית העין, בשביל שנתחיל להשתוקק, שנמשך או נדחה.

לואנג פו דון מסדר מחדש ומנסח את ארבע האמיתות של הבודהה ככה:
התודעת שיוצאת בכדי לספק את הלכי הרוח שלה היא הסיבה לסבל (אמת II)
התודעה שמופיעה מכך שהתודעה יוצאת בכדי לספק את הלכי הרוח שלה שהיא סבל (אמת I)
התודעה שרואה בבירור את התודעה היא הדרך שמובילה לסיום הסבל (אמת IV)
התוצאה של התודעה שרואה את התודעה בבירור היא סיום הסבל (אמת III)

עבור האיש בסירה ממקודם אפשר לראות סוגים שונים של סבל. סבל אחד הוא באמת שדברים מתחלפים, או עומדים להתחלף. ממצב של סירה ששטה בנחת הוא עומד לפני מצב של סירה שמתנגשת בסירה אחרת. אכן עסק ביש. אך האם הסבל נגרם מעובדת השינוי או מרצון שלא יגרם השינוי, או מהמחשבה שיש משהו לעשות כדי למנוע את השינוי, או מהמחשבה שהסירה שאני נמצא בה מלאה יותר מהסירה הריקה.

ישנן גרסאות רבות למשל, ולרוב הגרסה המוכרת, שהופכת את מעשיית הזן החכמה למשהו יותר בסגנון "חלם".

בעלי סירה מזמין את חברו ליום דייג בנהר. הם דגים בנחת כשלפתע בום טראח הסירה שלהם מתהפכת והם עפים שניהם למים. אחרי אי–אלו פרפורים והתהפכויות וקללות ומאמצים הם עולים שניהם חזרה לסירה שלהם ומבינים מה קרה – נכנסה בהם סירה אחרת וגם בה שניים, בעל סירה ואורחו הנכבד, שכמוהם עפו למים. פרץ קללות הדדי מתחיל בין שני בעלי הסירות, בו מעורבים בצורה חופשית חוש הראייה של כל אחד, יכולות השיט, מנת המשכל, הקרבה המשפחתית בין ההורים, והיכולות לספק אישה. בשלב מסויים אותו הזרם שהביא למפגש המפתיע מרחיק בין הסירות וזוג החברים חוזרים לדוג בנחת. כעבור שעה שעתיים, וכבור פחות לפתע עבור הקורא מבין העניין, בום טראח הסירה שלהם מתהפכת והם עפים שניהם למים. שוב במאמצים וקללות הם עולים לסירה, אך הפעם מגלים שהסירה שנכנסה בהם עומדת ריקה. הפעם דווקא האורח מתחיל לקלל ולהשמיץ ולהטיח דימויים שנונים בסירה הריקה, וכשחברו, בעל–הסירה, מפוייס ומבולבל, שואל אותו מה הוא חושב שהוא עושה, עונה לו חברו שהוא ממשיך את הדוגמה של חברו.

יש הרבה גם בגרסה הזאת, אך היא מפספסת לחלוטין את דרכו של צ’ואנג טסה. אצלו הדרישה, שמגיעה מפורשות, היא לחיות כסירה ריקה, לחיות כשוטה נטול שם, וכך להמנע מהכעס שיפנו אליך. לא במקרה במסורת הבודהיסטית הפך המשל לכזה שהנמשל הפשוט שלו מדבר על הפחתת סבל, על קבלת אירועי החיים כ"סירות ריקות", והמנעות מהחץ השני – למרות שיש גם את הנמשל העמוק יותר, שעוסק בחופש רחב יותר, בו לא התופעות אלא העצמי מובן כסירה ריקה. במסורת הדאו, לטוב ולרע, אין את עצירת הביניים. אין כאן אידיאל של סגפן או נזיר (כמו שמתורגמת היום המילה מימיו של הבודהה) מחפש רוחני התר אחר אמת וחופש, אלא אידיאל של נווד תם נטול שם, שחי חיי חופש כי עבורו אין שום דרך.

הסירה הריקה – צ’ואנג טסה

מי ששולט חי בבלבול
הנשלט חי בצער
יאו לפיכך חשק
לא להשפיע על אחרים
ולא להיות מושפע מידיהם

הדרך לחמוק כליל מהבלבול ולחופש מהצער
היא לחיות עם הדרך
בארצו של השום כלום

אם אדם חוצה נהר
וסירה ריקה מתנגשת בסירתו
אפילו שהוא אדם רע–מזג
הוא לא יתרגז
אך אם יראה אדם בסירה
הוא יצעק עליו לפנות את הדרך
אם הצעקה לא תשמע יצעק שוב
ועוד פעם
ויתחיל גם לקלל

אך אם הסירה ריקה
לא יהיו צעקות
ולא יהיה כעס

אם תוכל לרוקן את סירתך שלך
בחצייתך את נהר העולם
איש לא יתנגד לך
איש לא יחפש להזיק לך

העץ הישר הוא הראשון להכרת
המעיין הצלול הוא הראשון שייבש ויחרב
אם תרצה לשפר את חכמתך
ולבייש את הבור
לפרנס את אופייך
ולהבריק על פני אחרים
אור יזהר סביבך
כאילו בלעו אותך השמש והירח
ולא תחמוק מפגע

איש חכם אמר:
"מי שמסופק עם עצמו
עשה עבודה חסרת ערך
הישג הוא התחלת הכישלון
תהילה תחילת החרפה"

מי יכול לשחרר עצמו מהישגים
ומתהילה, לרדת ולאבד
בין המוני האדם?
הוא יזרום כמו הדרך
בלתי–נראה
הוא ילך כמו החיים עצמם
בלי שם ובלי בית
פשוט ותם
נטול הבחנות
לכל הוא נראה כשוטה
צעדיו לא משאירים עקבות
אין לו שום כוח
הוא לא משיג דבר
אין לו שום מונטין
מאחר והוא לא שופט איש
איש לא שופט אותו

כך הוא האיש המושלם:
סירתו ריקה.

אך האם אנו רוצים, מסוגלים, לחיות כאותו התם החופשי? האם אין לנו רצון אמיתי להיות בעלי–שם, בעלי–מקום, בעלי–תואר. לקחת חלק במשחק הזה שהוא היומיום.

ובכל מקרה הקפיצה מפה לשם היא בלתי אפשרית. אולי קיימת "הגלולה האדומה" של מורפיוס. אולי חכמת האדוויטה יכולים להעיר אדם למציאות האבסולטית שמעבר ליומיום במבט אחד. אך בפועל יש צורך בבניה איטית, בשחרור איטי. ביצירת קיום שהוא מעבר ליומיום, ובהעתקת האני, לשם. ואולי גם אפשרות זו מאפשרת יותר חופש. לא איזה קיצוניות כזאת של "יש" מול "אין", אבסולוטי מול יחסי, להיות רק במטריקס או רק מחוצה לו. אלא באפשרות לנוע. לרדת ולאבד, לעלות ולהמצא. להפוך את העולם, את היומיום למרכז ולפעול בו כשצריך, וכשלא צריך ואפשר פשוט לדחות את כל המשחק וההצגה הזאת לפריפריה ולשים את הכלום במרכז. להיות פה כשצריך להיות פה, ולקפוץ לשם כשלא.

האדם מזדהה עם הסירה שלו, עם גופו, עם "עצמו". התפקידים שהוא ממלא בחיים. האישיות, ה"פרסונה" שהוא עוטה על עצמו ומפרנס. וראוי לזכור שמקור המילה היא ממסכות התאטרון ביוון העתיקה. ככה לא רק שנזכור שהמסכות, שהאישיות, איננה אנחנו וניתן להסירה ולהחליפה בהתאם למצב, לדמות שיש לגלם – אלא גם נזכור שאין צורך להלחם כנגדה.

אז יש את הסבל מהבלבול, מהרצון שדברים יהיו אחרת. אבל האם אין סבל גם מקבלת הדברים כמות שהם, מראיה נוכחה של הדברים. הסבל אשר גורם לבני–אדם לכל המלל הרב הזה, העומד מאחורי התורות והדרכים השונות והמשונות, הסבל שבהיותנו יצור אשר כמה למשמעות, מהיותנו מושלכים לתוך העולם הזה, הסבל שבטעימת עץ הדעת.

הסבל שבתודעה שיצאה לעולם.

ביוגה סוטרות של פטנג'לי מתוארים חמשת גורמי המכאוב: בורות, תחושת–אני, משיכה, דחייה, והצמדות לחיים. בהמשך מוסבר שהבורות (שמתורגמת גם כ"תפיסה שגויה", "תפיסה יומיומית" וקשורה למונח הבלבול הבודהיסטי), היא המקור לגורמי המכאוב האחרים, והיא מנוסחת כתפיסת החולף כנצחי, הטמא כטהור, הסבל כאושר, והלא–אני כאני. חוץ מהטמא אפשר למצוא כאן קשר לשלשה הבודהיסטית של חלופיות, חוסר עצמיות, וסבל.

תחושת–אני, לדעתו של פטנג'לי, נוצרת כשהרואה והראייה נתפסים כעצמיות אחת. אבל "למי שהוא בעל הבחנה הכל סבל". ומקור הסבל הוא אחד (סוטרה 2.17) – החיבור של הרואה והנראה. אם אין אני אין מי שיסבול.

מה שמזכיר את מה שאמר הבודהה לבהאייה, שיאן העולם בהתעוררת מיידית: "אמן את עצמך כך: במה שנראה חייב להיות רק הנראה, במה שנשמע רק הנשמע, במוחש רק המוחש, בנחשב רק הנחשב. זו הדרך.

מאחר ועבורך בנראה יהיה רק הנראה, בנשמע רק הנשמע, במוחש רק המוחש, בנחשב רק הנחשב, אז לא יהיה חיבור לזה. אם אין חיבור לזה אז אין אתה שם. אם אין אתה שם אז אתה גם לא פה או מעבר או בין לבין. זה לבדו הסוף לסבל.

אם אין חיבור אז אין אתה, ואם אין אתה אין סבל. הריקון של כל התופעות, כולל הריקון של הלימוד עצמו (כמו שנעשה ב"סוטרת הלב") הוא הדרך לשחרור.

קשה לנו לחבר את העולם שאנו רואים עם תחושת ההוויה שלנו, עם המודעות. זו השאלה הפילסופית הגדולה. "למה יש במקום אין?", או בגרסאות אחרות "מהי משמעות החיים?", "למה לא להתאבד?", או פשוט "למה?".

הרצון לדעת למה, המחשבה שיש למה, הנסיון לחבר בין הרואה לנראה, בין חומר לרוח, הוא הסבל האנושי העמוק. הוא גם התכונה האנושית היסודית ביותר.

אנו מודעים להיותנו חיים. אנו רוצים שבחיים תהייה משמעות גדולה יותר מאשר החיים עצמם. בעצם המשפט הזה ישנה קריאה לנשגב, למה שמעבר. כל משמעות שנמצא בחיים מתוך החיים לא תהייה מספקת. הקריאה לעתים זוכה למענה, אך לעולם לא מסופקת. הקריאה היא סימן שאלה שלא זוכה לתשובה, היא חור בישותנו שלא ניתן למלא אותו (על כך דיבר יפה קאופמן).

אי–סיפוק עמוק, יסודי למצבו של האדם בעולם, שעל השחרור ממנו יש הבדל עמוק בין תורות רוחניות שונות, או בין פרשנויות שונות לתורות הרוחניות. האם הפתרון הוא באיחוד הרואה והנראה בחוויה מיסטית של התעלות, בהפיכת הריקות למלאות; האם הפתרון הוא בהשלמת הניתוק הנצחי והתכנסות של הרואה בעצמו, הוויה ריקה שלא מופרעת מההתהוות שמתרחשת בתוכה, כמו כד שלא משתנה מתכולתו, כמו חדר ריק שנותר ריק גם כשהוא מאוכלס ברהיטים ואנשים; האם הפתרון הוא בשאילת השאלה שוב ושוב, בעמידה על סוף החור בישותנו, העובדה שאף תשובה לא תהייה סופית ואחרונה.

הפתרון השלישי הוא הנפוץ ביותר. החיפוש שלנו אחר הנשגב שלא פעם גם נוגע בו. אנחנו יכולים להוריד את הנשגב לחיים – באמנות, באמונה, בבנה, בהאהבה. אך ברגע שאנו לוקחים את המעבר ומביאים אותו לכאן, לעולם חומר, הוא מהר מאוד הופך ל"עוד משהו". לכן הצורך כל הזמן בחידוש באמונה ובאמנות ובאהבה. לכן הקריאה לעולם לא שוכחת, גם אם לרגעים היא נותנת לנו מנוח אמיתי, כמו שניסח את זה קורט וונגוט:

נמר צד, ציפור עפה,
אדם יושב ושואל – למה למה למה?
נמר חייב לישון, ציפור תנחת לאדמה
אדם יגיד לעצמו – אני מבין דבר מה.

Tiger got to hunt, bird got to fly;

Man got to sit and wonder 'why, why, why?'

Tiger got to sleep, bird got to land;

Man got to tell himself he understand.

באותו מומנט אנחנו יכולים גם לקחת דברים מפה ולהעביר אותם לשם, להשגיב את עובדות חיינו, נגיד בכך שנהפוך אותן לסיפור כמו: כשהייתי בן ארבע ילדה בגן זרקה אבן גדולה על הראש שלי. היא רצתה לבדוק מה יקרה. הגננת לקחה אותי לקופת החולים ושם אח חבש את הפצע. זכיתי באחת משלוש הצלקות שיש לי על המצח האירוע הזה. הדבר הזכור לי מכל מאותו אירוע הוא ההפתעה שיש אח, ולא רק אחיות.

וכמובן שיש את הדבר הנפוץ ביותר שאנחנו עושים, לסרב לשמוע את הקריאה, להפנות לסימן השאלה עורף, לחמוק מהצורך במשמעות. לאבד את עצמנו בהסחות דעת, ביומיום, בסתמיות.

אך האם יש התייצבות מעבר, האם אנחנו יכולים להשלים עם החור במקום למלא אותו? זהו הרי המודל של השחרור שמדברים עליו, אם זה ההתייצבות בכך שאני "הכל" או בכך שאני "כלום". ברגע שיוצאים מהחשיבה היומיומית, מתהליכים שיש להם התחלה אמצע וסוף, אז כבר אין יותר סיבות, ואין למה שצריך לענות עליו. התשובה היא "ככה". הקיום עצמו, הככה שסביבנו, הוא התשובה לשאלה. ההוויה היא השאלה וההתהוות היא התשובה. ככה ודווקא הן התשובות הטובות ביותר. הן התשובות היחידות שלא מייצרות עולם אלא מסיימות אותו.

אבל האם נוכל להסתפק בריקות, האם אפשר לחיות את חיי היומיום בהכרה של החלל הפנוי שבתוכו הם מתנהלים כל רגע ורגע?

ומהי ריקות בעצם? הבודהה ממשיל את חמשת המצרפים, חמשת הדברים שהופכים אדם לאדם, לחמישה דברים שכל אחד בדרכו "חלול ופנוי". את הגוף, את הצורה והחומר, הוא משווה לקצף על נהר הגנגס. את התחושה, מחשבה או רגש, לבועת אוויר שנוצרת כאשר טיפת מים פוגעת בגוף מים. את התפיסה הוא משווה לפאטה מורגנה, למיראג' שנוצר ביום חם. ואת המודעות הוא משווה לאשליה שעושה קוסם, או אפילו שוליית קוסם, בצומת דרכים.

לרוב משתמשים בדוגמאות היפות האלו בשביל להגיד "ריק, ריק, ריק", ולכוון את המחפש לראות את הריקות שבכל צורה וחוויה ותפיסה, ואפילו במודעות לכל צורה וחוויה ותפיסה. אני חושב שיש כאן פספוס של הפילוסופיה שמציע הבודהה, שהוא גם פספוס של המשמעות והדרכים השונות של הריקות.

כי ישנה ריקות שהיא חלולה מכל וכל. בפיזיקה המודרנית יש קיום ממשי לחלל הריק, יש לו אנרגיה, לכלום יש מקום בעולם. אם חושבים על מקום פנוי כחדר, כקערה, כריאה, אז זה אולי מובן לנו. אבל אין כלי קיבול. החלל עצמו, בלי שום דבר שמכיל אותו, קיים. מורים רוחניים רבים תקועים עוד על פיזיקה שהתיישנה לפני שמונים שנה, מצטטים לרוב גם אותה לא נכון, ומפספסים את הדבר הכי מסעיר שקרה לפני מאה שנה, כאשר נילס בוהר הגה את המושג "קומפלנטריות", שאמר שהדרך היחידה לתפוס מציאות שלמה היא להיות מסוגלים להחזיק בעת–בעונה אחת אמיתות סותרות.

וכמובן שהם מפספים כמה מסעיר מה שקורה בפיזיקה של ימינו, שהקבוע הקוסמולוגי שאיינשטין "טעה" להוסיף, התגלה כמאפשר לייחס אנרגיה לריק, אנרגיה שהמדידות מראות שאכן קיימת בו. ולעומת המדידות שנותנות ממשות לריק, עומדת גם התאוריה הפיסיקלית. תורת השדות הקוואנטית מתארת עולם של מוכנות, של שדות שלא יכולים להפסיק לרטוט, שחומר ואנרגיה עולם בהם כגלים . רק שהניבוי התאורטי לא מתאים לתוצאות הניסויית… ככה שיש עוד על מה לעבוד.

הריקות עצמה אינה ריקה. לא בפיזיקה, וגם לא בפילוסופיה או במיסטיקה. תמיד יש שם מוכנות. תמיד יש כמיהה של ההוויה לעבר ההתהוות.

אם הבודהה היה רוצה לדבר על "ריק ריק ריק" הוא היה יכול לכתוב משהו בדומה לקטע הבא של קונט האמסון, שלקוח מספרו של היידגר "מבוא למטפיזקה": הוא יושב בין אוזניו ושומע ריקות אמיתית. משעשע למדי, גוזמאה זוטה. על הים משהו נרעד (לפחות), ושם, שם היה צליל, משהו נשמע, מקהלת מים. כאן – כלום פוגש כלום ואיננו, אפילו חור לא נשאר. נותר רק לנענע את הראש בביטול.

אבל הבודהה במקום נותן חמישה דימויים שונים, מאוד מובהקים. לפני שנכנס אליהם שווה להזכר בדימוי מבדר שנותן ניסרגדתה מהארג', לגבי המחשבה שהעצמי הוא כל דבר שהוא: השתנת וריח עולה, האם אתה הריח הזה?

החומר הוא כמו קצף על הנהר. ארכיטיפ הנהר, בטח הגנגנס, מהדהד פה, ומאוד לא ריק. גם בקצף יש משהו שהוא בכל זאת חומרי, אנחנו רואים אותו, יכולים לגעת בו, לשמוע אותו מתפצפץ לאטו. יחסית הוא מתמיד. בדיוק כמו חומר. זה נכון שאין שמות עצמם, ונכון שהכל "פנוי וחלול" אבל זה עדיין שם, לזמן מה.

פעולות המחשבה הן כמו בועת אוויר. גם נשמע נכון לא? במדיטציה עמוקה בה התבוננתי במחשבות הופיע לי דימוי מילדותי בו בהיתי לתוך כוס סודה. שוב ושוב התגבשו בועות, על דפנות הכוס, על הקש, לפעמים בנקודה מקרית באמצע הכוס, צפו ועלו למעלה ונעלמו. מאוחר יותר קראתי שהסיבה שהבועות לרוב נוצרות מאותן מקומות היא שיש בהן חספוס מסוים, אי שלמות. בדיוק כמו בתודעתנו, שאפשר לראות איך אותן מחשבות ורגשות מתגבשות סביב אותן המקומות, הופכות לבועה, ואז צפות ומתפצפצות. אפשר לדמיין את הרעש של בועה כזאת, של בועות כאלו. וכאן אני מאוד אוהב את האונומטופיה שיש במילה במסורת לתהליך זה "פאפנצ'ה".

גם כאן אצל הבודהה עוד יש את המים האלו, שעומדים ומחכים שמים אחרים יפגעו בהם ויצרו את הבועה הזאת. הנסיבות המיידיות האלו טיפת מים פוגעת בפני המים ואופ בועה, וזהו. לעומת הקצף המתמשך יותר, שדורש יותר "זיהום" בכדי להווצר ולהתגבש. התהליך כאן מהיר בהרבה.

התפיסה כטעות אופטית, איזה דימוי מתבקש וחתרני. מה יותר ברור מלהגיד שגם מה שאנחנו רואים כאמיתי הוא לא יותר מאשליה, שמאחורי כל התפיסות לא מסתתר דבר. או להפך, הרי גם מאחורי הפאטה מורגנה ישנן שתי שכבות אוויר בטמפרטורות שונות ואור שמוחזר, בדיוק כמו שמאחורי הקשת בענן יש טיפות מים וקרני שמש בזווית מסוימת. התפיסה שלנו היא אולי מוטעית, אבל היא נשענת על משהו. מאחורי התפיסות אולי יש חלל פנוי, אך זה לא משנה את עובדת מציאותן.

ובסופו של דבר להטוטו של הקוסם, או שוליית הקוסם, שיכול להזכיר לנו את דבריו של בורחס: "פתרון המסתורין הוא תמיד נחות מהמסתורין עצמו. במסתורין יש משהו מהעל–טבעי, ואפילו מהאלוהי. בפתרון,לעומת זאת, יש תמיד משהו המזכיר משחק ידיים ואחיזת עיניים."

האם הלהטוטן הוא אלוהים או ברהמה, איזה "העצמי הגדול" או "האחר הגדול", שבהודהה מציב ללעג כלהטוטן רחוב חובבן, שעומד בצומת הדרכים ומקבץ נדבות? או שמא הקוסם החובבן הוא אנחנו עצמנו, העצמי שמעלה בפני עצמו הצגה של מודעות? אנחנו שמטילים צללים על קיר המערה ולא מבינים שאין כאן לא זאב ולא ארנבת, אלא רק אשליות שאנו עצמנו יוצרים אותן? (דימוי זה לקוח מהרצאה של רוב בורבאה).

אמנם חסכנו לעצמנו את כל המחוץ למערה הזה של אפלטון, אך האם עדיין אין כאן אישור לקיומם של דברים מיותרים, אור שמגיע, וקיר של מערה, ועצמי שמטיל צללים ומתבלבל בהם? ודאי שיש, כי אנחנו ממשיכים להתהוות כל רגע ורגע, לחיות את חיי היומיום שלנו לאורה של החשכה. לדאוג לגופנו, לפעול בעולם של שמות וצורות, תפיסות, מחשבות ורגשות, ועצמי שבא והולך.

האם באמת ניתן לפעול בעולם בו מובנת הריקות? לפעול בעולם ללא התודעה המבחינה, התודעה היוצאת למושאים, הבורות?

להחזיק תפיסה קומפלימנטרית, משלימה של המציאות? לא לזייף סינטזות, אלא להחזיק בו בזמן בסינטזה ואני סינטזה. לחדול מהמאמץ "to make sense of it all" ולשהות בשדה של נונסנס, של ככות, של חופש?

מתוך סוטרת הלב: "אין בורות ואין חיסול הבורות, אין סבל, אין מקור לסבל, ואין דרך לסיום הסבל. אין חכמה, אין אין הישג, ואין העדר של הישג. וכך משום שאין מה להשיג, נשענים על חכמת הגדה שמעבר". סתירת הדרך היא גם הדרך, הדרך היא הפן המשלים של עצמה.

ולמה כל המילים האלו? אולי, כמו שנאמר ב-"Hagakura", המדריך לסמוראי שמצוטט בסרט "גוסט דוג":

יש מה ללמוד מסופת גשמים. במפגש עם גשם פתאומי, אתה מנסה לא להרטב ורץ מהר לאורך הדרך. על–ידי מעשים כמו מעבר מתחת לגגות הבתים או תחת עצים, אתה עדיין נרטב. אם אתה נכון ונחוש, אתה לא תתבלבל, למרות שעדיין תרטב באותה המידה. הבנה זו נכונה לכל.